על סמכותו (?) של בית משפט בישראל להעניק סעד זמני, בעוד התביעה העיקרית מתנהלת בפורום זר – עיון מחדש בפרשת רוט
מאמר זה, כפי שכותרתו מעידה, דן בשאלת סמכותו של בית המשפט בישראל להעניק סעד זמני בעוד התביעה העיקרית מתנהלת או עתידה להתנהל בפני בית משפט זר. המאמר פותח בהצגת הדין המצוי בסוגיה זו כפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון, ואשר לפיו בית המשפט בישראל נעדר סמכות להיעתר לבקשה לסעד זמני ככל שזו אינה מוגשת בגדרה של תביעה עיקרית המתנהלת בתחומי המדינה. המאמר עומד על הבעייתיות הטמונה בפסיקה זו, אשר אינה נותנת משקל הולם לקיומם של ההליכים הזרים מחוץ לישראל (אם לא לומר מתעלמת מקיומם).
בהמשך בשל היעדר דיון סדור בפסיקה בתשתית הנורמטיבית ובתשתית התאורטית העומדות ברקע לסוגיה זו עובר המאמר לדיון נורמטיבי ותאורטי שבמסגרתו נדונים בין היתר שיקולי המדיניות השונים בעד ונגד הכרה בסמכותו האמורה של בית המשפט בישראל. מסקנתו של דיון זה היא כי הדין המצוי אינו הדין הרצוי, וכי פסיקתו של בית המשפט העליון ראויה לעיון מחדש חרף הקשיים העשויים להתעורר בשל הקניית סמכות בידיו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני בעוד התביעה העיקרית אינה מתנהלת בפניו.
המאמר מבקש להציע להתמודד עם הקשיים הנזכרים לעיל על דרך של אימוץ מתווה תלת-שלבי להפעלת סמכותו ושיקול דעתו של בית המשפט בנדון. כחלק מהדיון במתווה מוצע זה תידונה סוגיות פרקטיות ותאורטיות המתעוררות בעת הידרשות לבקשה לסעד זמני מהסוג הנדון. אגב הצגת מתווה זה אף מציע המאמר חלופות פרשניות אשר מאפשרות להכיר בסמכותו של בית המשפט בישראל כבר על פי המצב המשפטי כיום וללא כל צורך בתיקון חקיקתי בנדון.
