ברירת דין וקביעת הנזק בתביעות נזיקיות
הרשימה עוסקת בשני פסקי־דין שניתנו בבית־המשפט העליון בדבר תביעת־נזיקין של זר נגד ישראלי בגין עוולה שבוצעה בישראל. האחד מלמד שעל אירוע כזה יחול דין זר, ואילו האחר גורם שיחול עליו דין ישראל. ניתוח של הנחות השופטים מגלה כי השיטות השונות שהשופטים מאמצים, אילו הופעלו כראוי, היו מובילות לתוצאה זהה בעובדות הנדונות: אולם פסקי־הדין גם חושפים חילוקי־דעות במשפט הישראלי בשאלות כלליות הקשורות בברירת דין בנזיקין. הרשימה מזהה שלוש סוגיות שבמחלוקת: האם ראוי לעצב כלל אחיד לכל העוולות, או שמא עדיף להבחין בין עוולות על יסוד מקום ביצוען ולייעד כלל שונה לעוולות מקומיות מאשר לעוולות זרות? מהו המודל הראוי לברירת הדין בנזיקין? האם תרופות, בכלל, ושיעור הנזק, בפרט, נשלטים על־ידי דין־הפורום באופן בלעדי, או שמא יכול לחול עליהם דין זר? מסקנות הדיון הן, כי בדיון שיתקיים בישראל בפיתוחה של ברירת הדין בנזיקין אין להבחין בין עוולות מקומיות לזרות בעיצוב כלל ברירת הדין; בבחירת כלל חדש או גישה חדשה לברירת הדין בנזיקין אין ללכת שבי אחר הגישה האמריקנית, ויש לשקול גם אפשרויות אחרות ואין סיבה לייחד לתרופות ולשיעור הנזק את דין־הפורום.
