אופן בחינת הודאות חשודים בדין הפלילי בישראל: בחינה מהותית ופרוצדורלית של היחס בין סעיף 12 לפקודת הראיות לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית

במשפט הישראלי, קבילותן של הודאות נאשמים כפופה לשתי דוקטרינות: סעיף 12 לפקודת הראיות, הדורש כי ההודאה תינתן "חופשית ומרצון", ודוקטרינת הפסילה הפסיקתית המעניקה לבית המשפט שיקול דעת לפסול ראיות שהושגו באמצעים פסולים. בפסק דין יששכרוב הביע השופט גרוניס עמדה לפיה סעיף 12 בפרשנותו הנוכחית למעשה כלול בגדר הדוקטרינה הפסיקתית. מאז יששכרוב, הגבול העדין הדוקטרינות אכן נותר עמום. מאמר זה בוחן את ההבדלים המהותיים והדיוניים, התיאורטיים והמעשיים, שבין שתי הדוקטרינות החופפות הללו. המאמר מדגיש את האופי המתקן, הצופה פני עבר, של סעיף 12 לעומת טובר ההליך והוגנותו, הצופים פני עתיד, והעומדים במרכז הדוקטרינה הפסיקתית; אופיו המוחלט של סעיף 12 לעומת האיזונים המאפיינים את דוקטרינת יששכרוב; והליך המשפט הזוטא הנוהג בבחינת הודאות לפי סעיף 12 אך לא לפי דוקטרינת יששכרוב. המאמר קורא לשמר של שתי הדוקטרינות על אף החפיפה החלקית ביניהן תוך הדגשת המקרים שבהם שתי הדוקטרינות עשויות להוביל לתוצאות מנוגדות. כמו כן אנו קוראים להחלתו של משפט הזוטא גם בבחינתן של הודאות לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית כדי לתת תוקף מלא לדוקטרינה זו.