גישה חדשה לניכוי הפחת

במאמר זה מוצגת גישה חדשה לניכוי הפחת השונה באופן מהותי מהגישה הרווחת במשטרי מיסוי ההכנסה השונים. ניכוי הפחת הקלסי הוא ניכוי רב־שלבי שנועד להחזיר את עלות הנכס (Capital Cost Recovery) לאורך תקופת הנכס. הגישה המוצעת גורסת כי יש להמיר את זרם ניכויי הפחת הרב־שנתי בניכוי פחת חד־שנתי על בסיס הערך הנוכחי. ערכו הכלכלי של הניכוי המוצע זהה לערכו הכלכלי של ניכוי הפחת הרב־שנתי. חד שנתיותו של הניכוי המוצע אין בה, כשלעצמה, כדי להופכו להוצאת מס. סיווגו של ניכוי הפחת החד־שנתי על בסיס הערך הנוכחי, כהוצאת מס או כחלק ממבנה המס הנורמטיבי, הולך אחר סיווגו של ניכוי הפחת הרב־שנתי שהוון לניכוי הפחת החד־שנתי.

לגישה המוצעת יתרונות רבים, הן במשטר מיסוי נומינלי והן במשטר מיסוי מותאם לאינפלציה, ובמרכזם:! חסכון בעלויות הציות והאכיפה של ניכוי הפחת בהיותו חד־שנתי ולא רב־שנתי; לאחר ניכוי הפחת המוצע עלות הנכס בספרי הנישום היא אפס; אין כל צורך בחישוב רווח ההון משום שכל התמורה היא רווח הון; הניכוי המוצע אף כולל באופן אינהרנטי מערכת התאמה לאינפלציה בשני מובנים: ראשית ניתן לוותר על המנגנונים השונים שנועדו לשערך את הפחת. שנית, כל רווח ההון הוא ריאלי ואין כל צורך בהפרדה בין רווח ההון הריאלי לבין רווח ההון האינפלציוני. לגישה המוצעת עשויים להיות קשיים עקב חוסר גמישותה להגיב באופן יעיל לשינויים בשיעורי ההיוון ובשיעורי הפחת, וכן כאשר הנישום לא משתמש בנכס בחלק מתקופת החזקת הנכס. המאמר בוחן את השאלה האם יש להגדיל גמישות זו ומהם האמצעים הנדרשים לכך ומגיע למסקנה כי על אף קיומם של קשיים אלה מן הראוי לאמץ את ניכוי הפחת החד־שנתי על בסיס הערך הנוכחי.