מיסוי ועידוד השקעות הון פיננסי, הון חברתי והון אנושי
מוקדש לזכרו של חתני, איתי זילברשמיד, שלבו נדם פתאום
המאמר מתרכז בבחינת התובנות המקובלות בתחום הכלכלה והמיסוי הנהוגים בישראל ומבקר את הנטייה ההולכת וגוברת להעניק הטבות מס להון (רווחי הון, רווחי חברות, דיבידנדים, ריבית ודמי שכירות). המאמר מנתח את הסיבות לנטייה האמורה, מצביע על היעדר ההצדקות לה (כלכליות, חברתיות, אתיות וחוקתיות) ומציע, בהתבסס בעיקר על שיקולי יעילות כלכלית, לבטלן – ולחלופין להעניק הטבות דומות להון אנושי. בבסיס המאמר כמה הנחות מוצא מהותיות:
- כלכלת שוק ומשטר קפיטליסטי אינם זהים: הראשונה היא חלק ממשטר דמוקרטי ליברלי ואילו השני פוגע בתחרות החופשית, מעניק הטבות להון הפיננסי ונועד לשמר את כוחם של בעלי ההון.
- מטרתה של כל מדיניות כלכלית וחברתית נבונה היא איתור האיזון האופטימלי בין יעילות מחד גיסא לבין עקרונות של הוגנות, צדק ושוויון מאידך גיסא.
- אין כל סתירה בין עקרונות חברתיים לעקרונות כלכלים תועלתניים ככל שמדובר בהשקעות בהון אנושי. "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה" אינו כלל ערכי אלא כלל כלכלי: השקע בבני עניים וקבל תשואה גבוהה בעתיד.
- השימוש במערכת המס להשגת יעדים כלכליים, חברתיים ודמוגרפיים – "תמריצי מס" – טומן בחובו כשלים, בעיות וסכנות רבות ויוצר בעיות חוקתיות. עם זאת, לא כל הקלות המס הן תמריצי מס: לעיתים הממשל נכשל בהספקת סחורות או שירותים לאוכלוסייה מסוימת ועל כן אותה אוכלוסייה נהנית מהנחות במס. לעתים פעילות הנישום, הכרוכה בהשקעת כספים, מקדמת במישרין את מטרות הממשל ולכן אין זה מוצדק לגבות מאותו נישום מס נוסף כדי לקדם את מטרות הממשל.
- מודל המס האישי בישראל מושתת על שיטת מס פרוגרסיבי המוטל על הכנסה מכל מקורותיה. השיטה נועדה למסות את הנישומים בהתאם לשני מדדים שמשמעותם זהה: יכולת כלכלית ומידת ההנאה מסחורות ומשירותים ציבוריים.
- בניגוד לאמונה הרווחת, שיטת המס בישראל נהפכה רגרסיבית ויש לה השפעה משמעותית על הגידול בפערי ההכנסה בישראל ועל ממדי העוני.
- התמקדות במדידה של התוצר הלאומי/המקומי הגולמי ושל הצמיחה מחטיאה את המטרה של הגדלת הרווחה האישית והמצרפית בהשוואה למדדים חלופיים נוספים המתרכזים ברווחתו של האדם (לרבות תוחלת חיים ורמת החינוך). עם זאת, המאמר מתרכז בנושא הצמיחה הכלכלית ואילו המדדים החלופיים משמשים אורות הכוונה ומשקל נוסף לטיעון המרכזי.
המאמר מפרט את גורמי הייצור המבטיחים צמיחה בת-קיימא: הון פיננסי, הון אנושי והון חברתי ומרכיביהם. ההון האנושי מורכב מעבודה, ממידע טכנולוגי ואישי ומתחושת הרווחה של העובד העצמאי והשכיר. ההון החברתי מורכב, בין היתר, ממידע ציבורי, מהשקעות בתשתיות פיזיות, ממערכות כלכליות, משפטיות וחברתיות מתפקדות, מתחושת סולידריות חברתית, מביטחון פנים ומביטחון חוץ. עיקר המקורות למימונו של ההון החברתי הוא מסים.
הבסיס להטלת מסים למימון ההון החברתי הוא הסכמתו המשתמעת של כל חבר בקהילה לשלמם לצורך רכישת סחורות ושירותים ציבוריים. ההסכמה נובעת מיחסים סינרגיים (synergy) בין היחיד לקהילה שבה הוא מתגורר ופועל, מייצר וצורך; מתאוריית הנאמנות הכלכלית שחב כל מי שחי, פועל, מייצר וצורך כלפי המדינה המאפשרת לו פעילויות אלה; ומגישת הפרויקט המשותף שעל-פיה המס הוא מנגנון לחלוקת רווחים בין בעלי הון פיננסי, הון אנושי והון חברתי.
כאשר הממשלה מחליטה להפלות לטובה גורם ייצור אחד היא בהכרח פוגעת בשני גורמי הייצור האחרים. הפליה לטובה של ההון הפיננסי באה על חשבונם של בעלי ההון האנושי – הנדרשים לשלם מס גבוה יותר, ועל חשבון ההון החברתי – כלל הציבור, הסובל מצמצום בכמות השירותים הציבוריים ובאיכותם, כמו גם מפגיעה באיכות החיים ובתנאיי ייצור הולמים.
המאמר מתעכב על משמעותן של מערכות החינוך, ההשכלה והמחקר כמרכיבים רבי-חשיבות בפיתוח ההון האנושי וההון החברתי, ומכאן – כגורמים בעלי משקל לצמיחה כלכלית בת-קיימא מחד גיסא וכגורמים המגדילים במישרין ובעקיפין את מידת הרווחה האישית והמצרפית של כלל חברי הקהילה מאידך גיסא.
אחד ההסברים לכך שאין ממצאים אמפיריים התומכים בטענה שהפחתה במס מביאה לגידול בצמיחה נמצא בתורתו של קיינס. הפחתת שיעורי המס אינה מגדילה את הביקוש הפרטי במלוא ההפחתה אך היא מקטינה את הביקוש וההשקעה הציבוריים ואת ההון החברתי. על זאת יש להוסיף כי בעידן הגלובליזציה הצריכה הפרטית אינה מתבצעת דווקא במדינת התושבות.
מחקרים מגלים כי בראש שיקוליהן של חברות רב-לאומיות בהחלטה היכן לפעול עומד ההון החברתי, מתחתיו ההון האנושי ורק מתחת לאלה מערכת ההטבות הממשלתיות. למרות זאת ממשיכים הממשל הישראלי ורשות המסים להעניק תמריצי מס בסכומים גבוהים מאוד להון הפיננסי, לפגוע בהון החברתי ולהפלות לרעה את ההון האנושי, למרות ממצאים קשים של מחלקת המחקר של בנק ישראל ושל מבקר המדינה.
כתחליף למדיניות האמורה המאמר מתרכז בהצדקות לעידוד מערכות החינוך, ההשכלה והמחקר בישראל ומצביע על זכאותם של עובדי מערכות אלה לגידול בשכרם – כמחוללי צמיחה כלכלית וכמטפחי מדדים חלופיים.
מסקנתו העיקרית של המאמר היא שיש לבטל את כל הטבות המס להון ולקבוע שיעורי מס אחידים ונמוכים יותר לכל סוגי ההכנסה. עם זאת, הואיל וקובעי המדיניות לא יוותרו על השימוש בתמריצי מס, מוצע לשקול פתרון חלופי: הענקת תמריצי מס להון האנושי ולמחולליו – בעיקר למערכת החינוך וההשכלה ולעובדיה – כהשלמה ואיזון לעידוד ההון הפיננסי.
