תניית התחלוף בפוליסות לביטוח רכב
עבודה זו עוסקת בסיטואציה שבה נפגעה או ניזוקה מכונית מבוטחת ממעשיו או ממחדליו של צד שלישי, בנסיבות שבהן מוטלת חבות על הצד השלישי להיטיב את הנזק. בעל הרכב (הלוא הוא המבוטח) רשאי, כמובן, לתבוע במישרין מן הצד השלישי כי יפצהו על האבדן או הנזק. במקרה זה לא מתעוררת בעיית התחלוף. בעל הרכב רשאי גם לפנות לחברת הביטוח שלו ולתבוע פיצוי על-פי הפוליסה. המציאות מלמדת, שלעתים קרובות, ובעיקר כאשר התביעה היא גדולה ומסובכת, המבוטח יבחר בדרך זו, ולא ינסה למצות את הליכי האכיפה העומדים לרשותו כנגד הצד השלישי. הטעם לדבר הוא, שבסיס החבות של חברת הביטוח כלפי מבוטחיה הוא פשוט יותר מבסיס החבות של הצד השלישי כנגד הניזוק, שכן החבות הראשונה איבנה מבוססת על רעיון האשם, והחבות השנייה מבוססת עליו; כידוע, הוכחת האשם ארוכה ומסובכת, ומבוטח ראציונלי יעדיף לעתים קרובות להימנע מהתדיינות בשאלה זו ולהיפרע על אתר מאת המבטח שלו. מובן גם, שאילו בחר המבוטח בדרך החלופית וביקש להיפרע מאת המזיק, היתה תביעתו עלולה להידחות, בסופו של דבר, בשל אי יכולתו להוכיח את רשלנות הנתבע. אם בחר המבוטח להיפרע מאת חברת הביטוח מתעוררת שאלת התחלוף. הדין מקנה למבטח, ללא צורך להסתייע בהוראה כלשהי בפוליסה, זכות שיפוי כנגד הצד השלישי על כל סכום שנאלץ לשלם למבוטח כפי חבותו על־פי הפוליסה. דין זה קיים בישראל הן מכוח חקיקה והן מכוח הפסיקה, וכן הוא קיים באנגליה, בארצות הברית וברוב מדינות יבשת אירופה. עם כל זאת, אין זה ברור כי דין זה משקף גם את המשפט הרצוי. בהמשך הדברים אנסה לבסס את המסקנה, כי לפחות במגזר ביטוח הרכב יש טעמים כבדי משקל כנגד קיומה של זכות התחלוף. בפרק א׳ אסקור בקצרה את הוראות הדין, לפיהן מותר התחלוף בסיטואציה של ביטוח רכוש. בפרק ב׳ אציין את הסיבות המרכזיות שהועלו במשך השנים כמצדיקות את מוסד התחלוף. בפרק ג׳ אצביע על עלויותיו של התחלוף, הן מבחינה כלכלית, והן מבחינה חברתית־רעיונית. המסקנות יובאו בפרק ד׳.
