ההלכה המגבילה את השימוש בבוררות ביחסי עובד-מעביד: מבחינה מחדש

מאמר זה עוסק בבחינה מחודשת של ההלכה, שהפכה לנכס צאן ברזל של הפסיקה, לפיה אין לקיים בוררות לגביי נושאים קוגנטיים )ההלכה המגבילה). כלומר, המקום היחיד להכרעה במכלול חילוקי הדעות הקשורים לזכויות קוגנטיות הוא בית הדין לעבודה. ההלכה המגבילה מצמצמת באופן ניכר את מספר הסכסוכים שניתן להפנות לבוררות ומונעת את האפשרות להיעזר בבוררות, במקרים המתאימים לכך, לקידום האינטרס הפרטי של הצדדים לסכסוך והאינטרס הציבורי של הפחתת העומס המוטל על בתי המשפט. ככזו, ההלכה המגבילה סותרת את הכוונה המוצהרת של המחוקק, כפי שנשמעה הן בעת חקיקת חוק הבוררות בשנת 1968 והן כאשר תוקן חוק בתי משפט בשנת 1992 והוסף לו סעיף 79ב, שעוסק בהפניית תיקים לבוררות. הפסיקה של בית המשפט העליון ושל בתי הדין לעבודה מהללת ומשבחת את הבוררות כדרך יעילה ונוחה ליישוב סכסוכים. אולם חושפת פער בין הרטוריקה, המדברת גבוהה גבוהה בשבח הבוררות, לבין יציבותה הבלתי-מעורערת של ההלכה המגבילה והרחבת מוטת השליטה שלה. יציבותה של ההלכה המגבילה הובילה לחסימת הגישה לבוררות גם במקרים המצדיקים לכאורה סטייה ממנה, כמו במקרה של הבוררות המוסדית בבית הדין של מכבי או במקרה של בוררות חובה במוסדות הבוררות שהוקמו מכוח חוק הספורט. הרחבת מוטת השליטה של ההלכה המגבילה מתבטאת בפסיקה האוסרת בוררות לא רק בכל הקשור לחקיקת המגן, אלא גם בנושאים חוקתיים ובסכסוכים הקשורים ל"משפחת הזכויות המגינות". הפער בין הרטוריקה השיפוטית, המהללת את הבוררות וקושרת לה כתרים, לבין סירוסה של הבוררות, באמצעותה של ההלכה המגבילה, מהווה ציר מרכזי של המאמר ותשתית לביקורת על המשך הנצחתה של ההלכה המגבילה. הביקורת של ההלכה המגבילה מתמקדת במספר מישורים. הראשון, ההלכה המגבילה אינה מתיישבת עם ההיסטוריה; לחוק הבוררות, ומהווה סטייה מפסיקות בית המשפט העליון; השני, ההלכה המגבילה איבדה את בסיסה הרעיוני והאמפירי. זאת, לאור דרך הפעולה של בתי הדין לעבודה בהפניית צדדים להליכים שאינם כרוכים בהכרעה משפטית, בתוך

ומחוץ לכותלי בית הדין ובאישור הסכמי פשרה אליהם הגיעו הצדדים בכוחות עצמם, לרבות בנושאים קוגנטיים; השלישי, ההלכה המגבילה יוצרת חוסר ודאות לגבי אפשרות הבאת סכסוכים לבוררות. לבסוף, ההלכה המגבילה אינה נכונה לגופה, מאחר שהשימוש בבוררות איננו מהווה וויתור על זכויות אלא החלפת בית הדין בפורום נבחר ואחר של התדיינות והכרעה בזכויות. המאמר מציע שינוי מערכתי, בין אם באמצעות דרך פרשנית ובין אם בדרך של חקיקה, שיאפשר שימוש בבוררות גם בנושאים קוגנטיים, בכפוף להנהגת מערכת בלתי מתפשרת של מגבלות שיבטיחו מענה לחששות הלגיטימים מפני שימוש בבוררות ביחסי עבודה. לטענת המחבר, החששות המובנים מפני השינוי המוצע נובעים מהיבטים מצביים, להבדיל מכשלים אינהרנטיים או טבועים של הבוררות. לכן הם ניתנים לטיפול ולתיקון. במסגרת המאמר הוצעו גם מודלים חדשניים, המבוססים, בין היתר, על משפט השוואתי, לטיפול בכל אחד מן החששות. מערכת יחסי עבודה ודיני עבודה שבה, לצד בתי הדין, פועלת בוררות פעילה, תוססת, מפותחת ומגוונת, תעניק תחושה של צדק נגיש ויותר טוב מאשר מערכת שבה קיים רק בית הדין. שדה של יישוב סכסוכים, שבו פורחים פרחים רבים, שונים במראה ובריחם, עדיף על שדה שבו פורח פרח אחד – בית הדין – אף אם פריחתו יפה והוא מריח טוב.