תום הלב בפרשנות החוזה - עיון תלמודי בהשוואה למשפט הישראלי

על-פי המקובל כיום בשיטות משפט רבות, חוזים יש לפרש לפי עקרון תום הלב, כלומר, באופן שימנע תוצאות חוזיות בלתי-הוגנות. קידום עקרון תום הלב באמצעות פרשנות החוזה הוא בעל כמה יתרונות יחסיים, אולם בצידם הוא סובל מחסרונות מהותיים. מאמר זה מוקדש לעיון בשאלה היחסים שבין פרשנות החוזה לבין עקרון תום הלב כפי שהיא משתקפת מתוך כמה סוגיות תלמודיות, ובהשוואה למקובל במשפט הישראלי. חז"ל דגלו, ככל הנראה, בפירוש החוזה ללא עירוב של שיקולי תום לב או שיקולים מוסדיים דומים לו. ניתוח של כמה סוגיות רלוונטיות מלמד, שבחז"ל לא ראו פגם בהיצמדות לכללי הפרשנות המקובלים, אף אם הדבר יוביל לתוצאה חוזית שהיא בלתי-הוגנת במונחים מהותיים, כלומר שהיא מעניקה לצד אחד יתרונות משמעותיים על חשבונו של הצד שכנגד. תופעה זו מצריכה פשר, שהרי המשפט התלמודי נחשב כמי שאמון על הטלת חובות מוסריות ומשפטיות מרובות, שתכליתן דאגה לאינטרס הצד שכנגד, אשר הבולטות שבהן הן 'ועשית הישר והטוב', 'כופין על מידת סדום' ומצוות 'השבת אבידה' (במובן הרחב שניתן לה בתלמוד). על פי הפתרון המוצע במאמר, דווקא ריבוי החובות הקיימות במשפט התלמודי, אותן היינו מסווגים כיום כשייכות למשפחת תום הלב, הן שמייתרות את הצורך לגייס את כללי פרשנות החוזה לתכלית זו. פרשנות החוזה משוחררת לממש את תכליותיה הראשוניות, בעוד שהבטחת הגינותו של תוכן החוזה תושג על-ידי חובת קוגנטיות שיוטלו על הצדדים כדי לאכוף עליהם התנהגות שיש בה מן האחריות לאינטרס הצד שכנגד. מערכת האיזונים הקיימת במשפט העברי בין שיקולי תום לב ובין כללי פרשנות החוזה, על יתרונותיה ועל חסרונותיה, נפרשת במאמר זה כמודל העשוי לאתגר את דיני החוזים במשפט הישראלי.