פרט וקהילה ביקורת קומוניטריאנית על בג"ץ 205/94 נוף נ' משרד הביטחון
בעניין נוף דן בית המשפט העליון בחוקיותה של תקנה 4ב לתקנות ההתגוננות (ערכות מגן), תשנ"א-1990, אשר קבעה כי ערכות מגן מיוחדות לבעלי זקנים - שמחירן גבוה ממחירן של ערכות מגן "רגילות" - תחולקנה אך ורק למי שיצהיר כי "טעמים שבהכרה דתית" מונעים אותו מגילוח זקנו. בית המשפט העליון קיבל את טענת ההפליה שהעלה העותר, חילוני בעל זקן, וביטל את התקנה. הרשימה מתארת את נימוקי בית המשפט לקבלת העתירה כיישום של עקרונות הליברליזם. לאחר הצגת תיאוריה פוליטית אלטרנטיבית - הקומוניטריאניזם - כעדיפה על זו הליברלית, טוען המחבר כי ניתוח קומוניטריאני של הסוגיות שעמדו בבסיס פסק הדין עשוי היה להוביל את בית המשפט לתוצאה שונה, ראויה יותר. תמצית הטענה היא, שדפוס החשיבה הליברלי הוביל את בית המשפט לנתח את המקרה כאילו עומדים בפניו שני פרטים - חילוני כנגד דתי, כל אחד בפני עצמו, נטולי הקשרים קהילתיים כלשהם. בית המשפט הקפיד לנסח את השאלות המשפטיות כשאלות בדבר "זכויות" אל-זמניות, אוניברסליות ובלתי ניתנות להפקעה, המנותקות מתפיסת "טוב" כלשהי. בכך כופה בית המשפט על המדינה ניטרליות ערכית ומוסרית. לעומת זאת, ניתוח קומוניטריאני היה רואה את המקרה שעימות בין פרטים חילוניים בעלי זקן לבין קהילה דתית, שאחד מהמנהגים של הגברים החברים בה הוא גידול זקן. סביר להניח, כי הכרה בהבחנה זו, תוך היפוך היחס בין רעיון ה"זכות" לבין תפיסת ה"טוב" (כך שהזכות בהכרח נובעת וכפופה לתפיסת "טוב" כלשהי), בשילוב עם ההכרה במעמדה ובחשיבותה של ה"קהילה" ובכשירותה של המדינה לפעול לקידום תפיסת "טוב" מסוימת, היתה מובילה את בית המשפט לדחיית העתירה.
