תביעה נגזרת: דרכי פתיחתה וניהולה
לא מן הנמנע יהיה זה לומר שהגשת תביעה נגזרת, דהיינו: תביעה שבה בעל מניות תובע, בשם החברה, חוב שחב הנתבע לחברה, היא תופעה שכיחה במשפט הישראלי; אולם על־אף נדירותה היחסית, מוכרת התביעה הנגזרת בישראל, וכיום אין ספק שהיא התקבלה כחלק מהמשפט הנהוג במדינה.
מאז מאמרו המאלף של א׳ ברק, שהיה חלוץ לפני המחנה בהציגו את הנושא ב־1969, בטרם נזקקו בתי-המשפט בישראל לתובענה כזאת, הוכרה התביעה הנגזרת על־ידי הפסיקה הישראלית. בשלושה פסקי־דין, שכולם נפסקו בסמיכות־זמנים מפליאה בשנת 1976, אימץ בית־המשפט העליון את התביעה הנגזרת כחלק מהמשפט הישראלי ופתח את עקרונותיה העיקריים. ב־1980 נתוסף לסידרה זאת פסק־הדין בפרשת סולימני נ׳ בראונר. כן התוספו למאמרו של א׳ ברק עוד שני מאמרים בנדון. אולם עיקר ההתייחסות לתביעה הנגזרת בארץ, הן בפסיקה והן במאמרים, נגעה בשאלת התנאים הדרושים להעניק לבעלי מניות "זכות עמידה" לתבוע בשם החברה, למרות אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. בפסק־דינו האחרון בפרשת סולימני, שהוא נושא דיוננו ברשימה זאת, התייחס בית־המשפט העליון מפורשות לשאלה, כיצד יש להגיש תביעה נגזרת ומהם דרכי ניהולה?
