על צו עיכוב יציאה מהארץ נגד החייב בדין ועל סמכות הביקורת של בג״צ כלפי בית-הדין הרבני בענייני סדר־דין

שאלת היקפה של סמכות הביקורת של בג״צ כלפי בית־הדין הרבני, שבה ועולה מדי פעם בפני בית־המשפט העליון. בפסק־דין שיצא זה לא מכבר מלפני בית־המשפט העליון, ובו בוטל חלק מפסק־דינו של בית־הדין הרבני הגבוה לערעורים, לא נדונה אמנם השאלה האמורה מן הבחינה העקרונית, אבל מפסיקת בית־המשפט העליון עשויות להשתמע מסקנות חשובות בסוגיה זו, ועל־כן ראוי פסק־דין זה לעיון מיוחד. פסק־ הדין של בית־הדין הרבני, אשר על ביטולו הורה בית־המשפט העליון, עסק במתן צו עיכוב יציאה מן הארץ, ובו נקבע, כי אם יבצע העותר את פסק־דינו של בית־הדין הרבני, ישקול בית־הדין את ביטולו של צו עיכוב היציאה שהוצא נגדו. הנימוק להחלטתו של בית־המשפט העליון היה, שאותו תנאי עמד בניגוד לעיקרון שבית־המשפט העליון עצמו אימץ בעבר גם ביחס לבית־הדין הרבני, ולפיכך דינו של תנאי זה להתבטל; על־פי אותו עיקרון, אין בית־המשפט מוסמך לתת צו עיכוב יציאת מן הארץ כדי לכפות ביצועה של החלטה או פסק־דין.

פסק־דין זה מעורר שאלות אחדות: (א) האומנם יש יסוד לקביעה בדבר קיומו של עיקרון במסגרת שיטת הדיון הנוהגת בבתי־המשפט של המדינה, שלפיו אין בית־המשפט מוסמך להתנות את ביטולו של צו עיכוב יציאה מן הארץ בביצועו של פסק־דין התלוי ועומד נגד החייב שנגדו הוצא הצו? ; ב) אם יימצא שעיקרון כזה אכן קיים במסגרת שיטת הדיון הנוהגת בארץ, האומנם נכונה הקביעה שבית־המשפט העליון אימץ לעצמו את אותו עיקרון דיוני גם לגבי בית־הדין הרבני? ; (ג) האם אימוצם של עקרונות דיוניים על־ידי בית־המשפט הגבוה לצדק ביחס למערכת השיפוט של בתי־הדין הר­בניים תואמת את מדיניותו של בית־המשפט העליון, לאור ההלכות שהתגבשו בפסיקתו של בית־משפט זה במרוצת השנים? שאלות אלו יידונו להלן.