הכל צפוי והרשלנות נתונה עוד על דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד
מאמר זה בוחן מנקודת מבט ביקורתית את דרך ההנמקה של בית המשפט העליון בדיון הנוסף בפרשת קליפורד, עם דגש על תרומתו של פסק הדין להרחבת האחריות בנזיקין, במיוחד בתחום הטיפול הרפואי. בחלקו הראשון מועלות מספר טענות כנגד תהליך ההכרעה בעניין ההתרשלות. ראשית, בית המשפט השתמש ברטוריקה תועלתנית-כלכלית אך לא יישם בצורה הראויה את המתודולוגיה המתחייבת מגישה זו. שנית, בית המשפט התייחס לאי־נקיטה בשיטת טיפול ״עדיפה״, היינו – שיטה שבה הפגיעה בנוחותו של המטופל נמוכה יותר מאשר בשיטות אחרות, כאל אינדיקציה חזקה מאוד להתרשלות, למרות שאין זיקה הכרחית או מהותית בין השניים. שלישית, בית המשפט לא ייחס משקל ראוי לפרקטיקה הרפואית המקובלת. רביעית, בית המשפט העניק משקל מופרז להוראות היצרן של חומרים המשמשים לטיפול רפואי. בחלקו השני מבקר המאמר את דרך ההנמקה של בית המשפט בעניין הסיבתיות המשפטית וריחוק הנזק. גישתה של השופטת ביניש בערעור, אשר אומצה בתמציתיות על ידי השופט אור בדיון הנוסף, המייחסת לרופא יכולת לצפות התרחשויות בלתי צפויות היא, למצער, מוקשית. גישתו האלטרנטיבית של השופט אור בעייתית לא פחות. ראשית, ההבחנה בין נזק ראשוני קל לנזק חמור מאוחר, עליה נסמכת גישה זו, אינה מבוססת על ראיות מספקות. שנית, בית המשפט הציג עצמו כמיישם הלכה ותיקה לפקודת הנזיקין שעניינה בפירושו של סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין, למרות שניתוח יסודי של של פסק הדין לו מיוחסת אותה ההלכה מלמד שהיא אינה מצויה בו כלל. שלישית, הלכה זו, בין שמקורה בפסק הדין הוותיק ובין שהיא בגדר חידוש, אינה מתיישבת עם מטרתו של סעיף 76(1) ועם היסודות העיוניים להטלת אחריות בעוולת הרשלנות.
