טעות בזיהוי חזותי של חשודים: הזמנה למחקר ורפורמה
מאמר זה נועד להציע לראשונה בישראל ניתוח רחב היקף של סוגיית מסדרי הזיהוי החזותיים. זיהוי של חשוד במסדר על־ידי עד ראייה (לרבות קורבן העבירה) זוכה בפסיקה למעמד ראייתי נכבד ביותר. מאמר זה מנתח ממצאים אמפיריים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, שיש בהם לחתור תחת הנחות השיח המשפטי בדבר כוחה של ראית הזיהוי. בפרט, מעמידים הממצאים בספק את היכולת האנושית של עד ראייה לתפוס היטב את פני העבריין שראה אותו בעת ביצוע המעשה הפלילי, לשמרו בזיכרונו באופן מהימן ולזהותו בשלב מאוחר יותר. במסגרת זו אנו עוסקים בהשפעות האפשריות של משך החשיפה לאירוע, רמת הלחץ של העד המזהה, מעמדו כקורבן עבירה, נוכחות של נשק בזירה ומשתנים נוספים העלולים לפגום ביכולת התפיסה, השמירה והשחזור. כמו כן, אנו מצביעים על היעדר הקשר בין ביטחון העד המזהה או היכולת שלו לספק תיאור מפורט של פני העבריין, לבין יכולתו לקבל החלטה נכונה במסדר זיהוי (לזהות את החשוד, כשהוא העבריין, ולדחותו מקום שהחשוד הינו חף). בנוסף, אנו תוקפים את ההתבססות על זיהוי חשוד מתוך אלבום תמונות העבריינים. בנוסף, אנו עומדים על כשל מחשבתי שקיים בפסיקה, ומראים כי יש לשקול ייחוס משקל ראייתי נכבד יותר מזה המוכר בפסיקה לאי זיהוי החשוד כראייה לחפותו. חלק אחר של המאמר עוסק בפגמים אפשריים בתהליך עריכת מסדר הזיהוי. תוצאות פגמים אלו הם, פעמים רבות, הרות־גורל. הצענו להתמקד בגודל הפונקציונאלי של המסדר, להבדיל מנומינאלי, תוך עיצוב דרישת דמיון ייחודית בין הניצבים במסדר. כן, הצענו לשנות את ההוראות הניתנות לעד המזהה באופן שיעמיד אותו בפירוש על האפשרות שהמסדר שיוצג בפניו אינו כולל את העבריין שראה. אנו עומדים על הטיות אפשריות בהתנהגות הניצבים במסדר או בהתנהגות עורכי המסדר, שיש בכוחן להבליט את החשוד ולהגביר את ההסתברות לזיהויו בשוגג, ומציעים רביזיה באשר לאופן עריכת מסדרי הזיהוי. בעיקר אנו ממליצים על מעבר לשיטת מסדר הזיהוי העוקב, ובוחנים אף שיטות חדשניות לעריכת המסדר (שיטת ה־MSL ושיטת ארבעת המסדרים).
