בחינות אחדות של עקרון החוקיות בפלילים

המעיין בפרוטוקולים של דיוני הכנסת בהצעת החוק להארכת תקפן של תקנות שעת חירום (עבירות בשטחים המוחזקים – שיפוט ועזרה משפטית) תשכ"ח-1967, אשר נתקבלה, בשינויים אחדים, בישיבת הכנסת מיום 25 בדצמבר 1967, יכול ליתן את דעתו עד כמה תחיקה פלילית רגילה, כשהיא מושלמת ומשוכללת, היתה יכולה לספק גם את רוב צרכי שעת החירום בתחום זה, אם לא את כולם, ועד כמה תחיקתנו דלה בענין זה ורחוקה מלהמציא פתרונות אף לבעיות השוטפות והרגילות של החברה והמדינה. מצב זה ראוי להתענינות לפחות באותה מידה בהתאמת תתיקת שעת החירום לצרכי השעה; אלא שצרכי שעת החירום דוחקים, ואילו אלה של הזמנים התקינים מושתקים על־ידי השיגרה. אולם, שעת החירום היא חולפת - ואילו הזמנים התקינים הם קבועים.

בדברי הפתיחה של הדיונים במסגרת הקריאה הראשונה של ההצעה הנ״ל, אומר שר המשפטים, כי בעקבות ״תדירות הקשרים בין שטחה של מדינת ישראל והשטחים המוחזקים על־ידי צה״ל, נוצר צורך דחוף לעשות הסדר חוקי״ בענין הענשת העבירות אשר אזרחי מדינת ישראל, תושביה או אנשים אחרים אשר נמצאים בישראל עשויים לבצען בשטחים המוחזקים. התנועה ההמונית הלוך וחזור מלווה פה ושם גם בביצוע עבירות פליליות. כהדגמה, מתיחס השר למקרה הראשון שהובא לידיעת המשטרה – אולם גם לא האחרון – למעשה שוד שבוצע על ידי אזרח הארץ במזרח ירושלים, אשר לקח אתו את הביזה למערבה של ירושלים ו״לא הייתה דרך חוקית אף לעשות חיפוש אצל החשוד ולהוציא מידיו את החפצים השדודים או לאסור אותו״.

האם מתעוררת הבעיה אך ורק כאשר תושב הארץ – כדברי השר- "עבר את העבירה בשכם וחזר לתל־אביב״? ואם אזרח הארץ מבצע עבירה בקפריסין, בוונזואלה, ביפן או באוסטריה, ואין בין מדינת ישראל לבין אותן מדינות הסכמי הסגרה, או ישנו הסכם אולם הוא אוסר על כל צד את הסגרת אזרחיו הוא, או העבירה איננה בת־הסגרה או אין מבקשים את ההסגרה, כי אז מוצדק שמדינת ישראל תיהפך לעיר מקלט?