תחילתה של ירידת הפרשנות התכליתית ועליית המקורנות? לקראת ויכוח פרשני במשפט הישראלי
בניגוד להיבטים אחרים באידאולוגיה השיפוטית של אהרן ברק, המתודה הפרשנית שלו – הפרשנות התכליתית – התקבלה בעולם המשפט הישראלי ללא עוררין. הטענה המרכזית שמציעה הרשימה היא שמצב זה מתחיל להשתנות. בשלושה פסקי דין מהעת האחרונה, ובעיקר בדנג"ץ גיני נ' הרבנות הראשית לישראל, פיתח השופט נעם סולברג תורה פרשנית מתחרה, בהקשר של פרשנות חקיקה. הרשימה מבקשת לעמוד על טבעה של מתודה זו. נטען כי העיקרון המנחה של גישתו של סולברג הוא התחקות אחר הכוונה המקורית של המחוקק כפי שהיא מתבטאת בנתונים חיצוניים ללשון, ולפיכך מוצע לכנותה מקורנות. המתודה המקורנית חורגת מן הפרשנות התכליתית בכך שהיא מוכנה להעניק משקל מכריע להיסטוריה החקיקתית, על חשבון המשקל שניתן ללשון החוק, לערכי היסוד של השיטה ולהיסטוריה הפוסט-חקיקתית; המקורנות תופסת את הפרשנות כפרויקט אמפירי-היסטורי בעיקרו, ואת המועד הקובע לפירוש החוק כמועד החקיקה. עוד נטען כי היבדלות המקורנות מהפרשנות התכליתית מבחינה מתודולוגית משקפת הבדלים עקרוניים בין תפיסות העולם השיפוטיות של השופטים סולברג וברק בנוגע לערכים כמו איזון, ודאות, הפרדת רשויות, ומושג הפרשנות עצמו. הרשימה נחתמת בתהיות באשר לאפיקי הקליטה, העיצוב וההשפעה של המקורנות במשפט הישראלי, בשים לב בין היתר לגישתו של השופט סולברג לשאלת ה"אקטיביזם", כעולה ממקבץ פסיקות עקרוניות שניתנו בקיץ-סתיו 2017.
