עיוות דין – פערי ענישה בגין אי-התייצבות למשפט בעבירת הנהיגה בשכרות, בעקבות עפ"ת (מחוזי ב"ש) 16262-03-14 טולדנו בר חביב נ' מדינת ישראל
הספרות האמפירית מעידה על ענישה מחמירה בעבירת הנהיגה בשכרות כלפי נאשמים שלא התייצבו למשפט. משמעותו המשפטית הרצויה של פער הענישה הזה הייתה שנויה במחלוקת בין ערכאות בפרשה שנידונה לאחרונה. בעניין טולדנו הועמד לדין נאשם שנתפס נוהג בשכרות. הוא לא התייצב למשפט, ונשפט בהיעדרו. הוא הורשע ונידון לעונש שעיקרו פסילת רישיון למשך 24 חודשים בפועל. בהחלטתו בערעור החזיר בית המשפט המחוזי את הדיון לבית המשפט לתעבורה, כדי שיבחן אם הנתונים על פער הענישה מקימים "עיוות דין" המצדיק את שינוי ההכרעה בתיק. בפסק דינו השני קבע בית המשפט לתעבורה כי פער ענישה שיטתי בגין אי-התייצבות אינו כשלעצמו עיוות דין. רשימה זו מבקשת לנתח את פערי הענישה המדוברים על מנת לבחון אם מדובר בעיוות דין ולהציע מסגרת בחינה כללית למקרים דומים של פערי ענישה שיטתיים.
בפרק א נדון במונח "עיוות דין" באמצנו את ההגדרה של המלומד עופר גוט, הבוחנת את הנכונות להשלים עם המצב שנוצר. על בסיס זה נציע מסגרת ארבע-שלבית לבחינת היותם של פערי ענישה בגדר עיוות דין. בפרק ב נשליך את המבחן הארבע-שלבי על המציאות של פערי ענישה בעקבות אי-התייצבות לדיון במשפט על עבירת הנהיגה בשכרות. נסיק כי על אף אי-אילו קשיים פערי הענישה שנוצרו בהיעדר התייצבות – הן מבחינת מידתם והן מבחינת האופן שבו נוצרו – פוגעים בערכים המקדמים את הלגיטימיות של המערכת ותומכים במסקנה כי אין להשלים עמם, ולכן הם מהווים עיוות דין.
