הגבלה מכוח הסכם על עבירות זכויות
מלשון סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט–1969 עולה כי זכותו של נושה אינה ניתנת להמחאה אם עבירותה הוגבלה או נשללה בהסכם בין החייב לבין הנושה. המאמר מתמקד בהמחאת זכות שכיחה ביותר בפרקטיקה. קמעונאים הרוכשים סחורה או שירות אמורים לשלם עבור המוצר או השירות בשיטת "שוטף פלוס". הווי אומר, רוכש מוצר או מקבל שירות מתחייב על פי ההסכם לשלם עבורו חודשים אחדים לאחר קבלת המוצר או השירות. מנגד, המוכר או נותן השירות זקוקים לכסף מיידי כדי להמשיך בפעילותם העסקית השוטפת.
עסקים עשויים לגשר על תקופת הביניים באמצעות קבלת הלוואה. עסקים גדולים מסוגלים להציע נכסים שונים כבטוחות, ואילו הנכס העיקרי של עסקים קטנים ובינוניים הוא חובות לקוחותיהם. בשנים האחרונות עוד ועוד עסקים משיגים מימון באמצעות מכירת הזכויות הכספיות כלפי הלקוחות לגופים פיננסיים. עסקאות מסוג זה מוכרות בעולם בשם פקטורינג.
דא עקא, שחייבים "חזקים", דוגמת תאגידי מים, חברת החשמל, רשתות שיווק גדולות, נוהגים לאסור בהסכם עם הספקים את המחאת הזכות. הגבלה זו מונעת לכאורה מהספקים את המחאת הזכות כנגד החייבים למוסדות פיננסיים.
הפסיקה הלכה כברת דרך לקראת הספקים וקבעה כי על המחאת זכות בניגוד להגבלה תחול בטלות יחסית ולא בטלות מוחלטת. הווי אומר, המחאת הזכות תהא נעדרת תוקף כלפי החייב, ואילו כאשר העימות הוא בין הנמחה לבין הממחה או הבאים מכוחו, ההמחאה תהא תקפה, ולא תתקבל טענה מצד נושה של הממחה כי ההמחאה בטלה בשל היותה נוגדת את סעיף הגבלת העבירות.
במאמר אני קורא לצדד בעמדה המקובלת על שיטות משפט אחדות, ולקבוע כי להגבלת עבירות של זכות חוזית לא יהא תוקף לכל דבר ועניין. הווי אומר, הנושה יהיה רשאי להמחות את זכותו על אף ההגבלה, הנמחה ירכוש זכות טובה נגד החייב, וההמחאה לא תיחשב להפרה של עסקת היסוד. עמדה זו מעניקה משקל יתר לעידוד שוק האשראי על פני עקרון חופש החוזים. גישה זו נוחה ביותר עבור עסקים המעוניינים להמחות את הזכויות שיש להם כלפי לקוחותיהם כדי להשיג מימון להמשך פעילותם. ראיית הממחה כמפר עלולה להביא לכך שנושים יהססו לכרות הסכם המחאה הנוגד את סעיף ההגבלה, הסכם שיכתיר אותם כמפרי חוזה.
