הסכמה מדעת בחוק הגרמני
הסכמת המטופל לטיפול וחובתו של הרופא המטפל בו לגלות לו את הנתונים על מצבו הן סוגיות השנויות במחלוקת זה זמן רב בין רופאים למשפטנים. בכדי להבין את המחלוקת, יש להיות ערים לכך שקיימות שתי סיבות שונות במהותן בבסיס דרישת הגילוי: גילוי הנובע מסיבות רפואיות, וגילוי הנובע מסיבות הקשורות באוטונומיה של המטופל וזכותו להחליט בעצמו על הטיפול בו הוא מעוניין. כפי שכבר ראינו, קיים בסיס חוקתי לדרישת ההסכמה, אבל העדר הסדרה מפורטת של הסוגיה מעורר כמה שאלות ביחס לדרישות להתקיימותה של הסכמה תקפה. גם כאשר קיימת התייחסות ספציפית לדרישת ההסכמה, היא נוגעת למקרים מיוחדים. ובמקרים אלה ההסדר בחוק מניח את קיומה של הסכמה מדעת ולא מבסס ומפרט את הדרישה עצמה. כתוצאה מהעדר חקיקה מסודרת בעניין זה התפתחו דרישות ההסכמה בפסיקה. הדיון בדרישות ההסכמה מדעת הפך לזירת המאבק העיקרית בין רופאים למטופלים. בחוק הגרמני אמנם חסר הסדר בדבר גילוי למטופלים, אולם הקוד האתי־רפואי ברור הרבה יותר בנקודה זו. המידע המנחה שמפיצים כיום ארגונים רפואיים שונים בגרמניה, יכול לסייע בהגדרת המסגרת המשפטית הקונקרטית של הנושא. בהמשך המאמר תערך הבחנה בין התנאים המוקדמים להסכמת המטופל, לבין הדרישות של הגילוי הרפואי. לאחר מכן המאמר יעסוק בתמצית בבעיה המיוחדת של סיום טיפול נמרץ.
