הבסיס העיוני להכרה בזכות יוצרים

המאמר סוקר באופן ביקורתי את שלושת התיאוריות המרכזיות אשר על בסיסן נהוג להצדיק את ההכרה בזכות יוצרים: הגישה התועלתית, תיאורית העבודה ותיאורית האישיות. במסגרת ניתוח הגישה התועלתית, המאמר בוחן הן את הקשר בין ההכרה בזכות יוצרים לבין עידוד היצירה וההפצה של טובין מופשטים בעלי ערך חברתי והן את היתרונות השונים אשר נובעים ממהותה של זכות היוצרים כזכות קניינית סחירה ומקיומו של מנגנון שוק לסחר בטובין מופשטים. מן הצד השני של המתרס, נדונים המחיר החברתי אשר נלווה להכרה בזכות יוצרים וגבולות היכולת לבסס את ההכרה בזכות יוצרים על יסוד שיקולים תועלתיים. בהמשך המאמר, מנותחות גישות אחרות אשר מבססות את ההכרה בזכות יוצרים על זכויות ואינטרסים פרטיים של היוצר עצמו. גישה אחת כזו, אשר עליה נמנים תיאורית העבודה וטיעון הגמול, היא גישה הרואה בזכות היוצרים גמול הולם המגיע ליוצר עבור המאמץ והמשאבים שהשקיע בהפקת היצירה המוגנת. גישה זו מבוססת בעיקרה על שיקולים של צדק ושל הגינות. הגישה השניה - תיאורית האישיות, מתמקדת במהותה של היצירה המוגנת כביטוי חיצוני לאני הפנימי של היוצר, ובהמשך לכך, כחלק בלתי נפקד מאישיותו. על פי גישה זו, זכות היוצרים מגנה על זכותו של היוצר לשלמות אישיותית. כעולה מן המאמר, ביסוס זכות היוצרים על יסוד תיאורית האישיות מוגבל למקרים בהם קיימת זיקה אישית וקשר בלתי אמצעי בין היוצר לבין עבודתו ולאותן זכויות המתחייבות במסגרת קשר מסוג זה. כפועל יוצא, בניגוד לגישה התועלתית ולתיאורית העבודה, מעבר לביסוס זכותו האישית־מוסרית של היוצר עצמו, תיאורית האישיות מתקשה להצדיק את ההכרה בזכויות הכלכליות המהוות חלק מזכות היוצרים. לאחר סקירת וניתוח התיאוריות השונות להצדקת ההכרה בזכות יוצרים, המאמר מסכם ומציע קווים מנחים כלליים לקביעת היקף זכות היוצרים על בסיס כל אחת מהתיאוריות השונות.