הסתלקות מצוואה על-תנאי לשם עקיפת התנאי

סעיף 43 לחוק הירושה מעניק לבית-המשפט שיקול-דעת לסטות מהוראות הצוואה במקרים ראויים. שיקול-דעת זה רחב בהרבה מן האפשרות המצומצמת לפסול הוראה בצוואה בהיותה בלתי-חוקית או בלתי-מוסרית. נראה שלגבי מועד החלוקה רשאי בית-המשפט שלא להתחשב במועד שנקבע בצוואה, אשר איננו סביר בעיני בית-המשפט. הרעיון הטמון בזה הוא, שכאשר הוראות אינן עוסקות ממש בהעברת נכסי העיזבון, אלא מכילות ציוויים אחרים של המוריש והנוגעות לעניינים שבשיפוטו של בית-המשפט, רשאי בית-המשפט לסטות מרצון המצווה, אם כי רצונו יזכה להתחשבות. כך הדבר לגבי מינוי מנהל-עיזבון, אשר לפי סעיף 81 של החוק רשאי בית-המשפט מסיבות מיוחדות שלא למנות אדם כמנהל-עיזבון, על-אף העובדה שהמצווה קבע אותו אדם שינהל את עזבונו. הוא-הדין לגבי מינוי אפוטרופוס לקטין שבית-המשפט רשאי שלא לאשר כאפוטרופוס מי ששמו צוין בצוואה. לגבי מועד חלוקת העיזבון יש יסוד לטעון, שדחייתה של חלוקת העיזבון למועד בלתי-ידוע בעתיד, העלולה להימשך עשרות שנים, היא בלתי-סבירה ולכן רשאי בית המשפט להורות לשנות את המועד, כאמור בסעיף 107(ד) הנ"ל. מה שאין כן אם מבקשים לפסול תנאי בזכייה עצמה בטענה שתנאי זה איננו חוקי או איננו מוסרי. במקרה זה לא יכול בית-המשפט להישען על "אי-סבירות", והתנאי יוכל להיפסל רק אם יש בו פגיעה בהוראת חוק או בערך מוסרי יסודי.