פיצול סעדים (תקנה 45 לתקנות סדר הדיו האזרחי, תשמ״ד - 1984)

ניתן לחשוב על שלוש סיטואציות עיקריות ב ת תובע עשוי לבקש לשוב ולסמוך על עילה
שעליה התבסס בתובענה קודמת אשר נסתיימה בפסק־דין:

1. כאשר לא צלחה דרס בהזדמנות הקודמת, והוא מבקש לשוב ולנסות את מזלו.
2. כאשר תבע בהזדמנות הקודמת רק חלק מן הסעדיס שהוא זכאי להם, לדעתו, בגין אותה עילה והוא מבקש לתבוע את יתר הסעדים.
3. כאשר תבע בפעם הראשונה רק חלק מכמות הסעד שהוא זכאי לו בגין אותה העילה ועתה מבקש לתבוע את היתרה.

הכלל של ״עילה פסוקה״ (או ״השתק עילה״ - Claim Estoppel) נועד לחסום תובע מלתבוע בשנית בשלוש הסיטואציות הנ״ל, והטעמים לכך ידועים: בין השאר, המגמה שלא להטריד שוב את הנתבע באותו עניין, למנוע בזבוז זמנו של בית־המשפט בדיון בתובענות חוזרות ונשנות הנסובות על אותו עניין עצמו, ולהימנע מהחלטות סותרות שעלולות להינתן בו דבר שיפגע במעמד בתי־המשפט בעיני הציבור. על כן לא יוכל התובע לנסות שוב את מזלו, והוא מחויב אפוא לרכז להליך אחד את כל סוגי הסעדים וכמותם - סעדים שהוא מבקש לזכות בהם, והם מבוססים על ״עילה״ אחת.
אלא שבתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד - 1984 נקבע חריג לכלל זה. החריג מתייחם לסיטואציה השנייה מתוך השלוש שפירטנו לעיל והכוונה היא לתקנה 45 סיפא לתקנות החדשות - היא, בשינויי נוסח קלים, תקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ״ג - 1963, וזו לשונה כיום:

• מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן סעד שלא תבעו, אלא־אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו.

בארצות־הברית - כפי שעוד ניווכח להלן - ההתמודדות עם השאלה היא מכיוון שונה. לאור זאת, מעניין לבדוק מה טעם בתקנה 45 לתקנות החדשות ואם היא רצויה לשיטת המשפט שלנו. ברשימה זו נבדוק מהן ההצדקות לקביעת חריג זה לכלל של ״השתק עילה", ואם יש כאלה, מדוע הוגבל החריג לסיטואציה השנייה שמנינו, ולא הוחל אף על הסיטואציה השלישית. נבחן את טיבם של התנאים הנדרשים לתחולתו של החריג, כיצד פירשה אותם הפסיקה וכיצד נעשה שימוש בו הלכה למעשה.