עתיד הדרישה לרצון חופשי בחקירת חשודים

מטרת רשימה זו היא להציע כי סעיף 37של תזכיר חוק הראיות לא יחוקק בנוסח המוצע, עקב הכרסום הרב שייגרם בקשר להליך ההוגן במסגרת החקירה הפלילית כפי שהוא מובטח כיום. אחד מעמודי-התווך שתמך בבניין הקרוי ״ההליך הפלילי״ הוא המגן המיוחד שמערכת־
המשפט העניקה לאדם החשוד בעבירה פלילית. מול הכוח הרב של זרועות המדינה, סברו השופטים האנגלים כי מערבת־המשפט חייבת לקיים כללים פרוצדורליים שיבטיחו את מהימנותן של שיטות החקירה הפלילית. כאמור, אחד מכללים אלה הייתה הדרישה לשמור על הרצון החופשי של החשוד כאשר הוא יתבקש למסור גרסה לגבי האשמות המופנות נגדו. למעשה, דרישה זו היא פן אחד של זכות השתיקה של החשוד במשפט המקובל. כל עוד החשוד יכול לבחור בחופשיות הדעת שלא ימסור גרסה, יש לומר שזכותו לא לדבר נשמרת, וכתוצאה מכך, כאשר האדם מחליט כן לדבר, מתקיים ביטחון גדול שדבריו יהיו נכונים ואמיתיים. בית־המשפט העליון הלך בד בבד באותו כיוון באשר לשלבי החקירה שהמחוקק לא התייחס אליהם, והפך את שתיקת החשוד בעת החקירה מחוץ לבית־המשפט לראיה מפלילה בנסיבות מסוימות. שינויים אלה יוצרים, ללא ספק, לחץ על החשוד ועל הנאשם למסור גרסה, שמא אי מסירתה יעמוד לו לרועץ. 

זה שנים מספר גוברות והולכות שתי תחושות מקבילות באשר להליכי אכיפת החוק. אחת היא שממדי הפשיעה בארץ גדלים והתקירות הפליליות נעשות קשות יותר בגלל התחכום של העבריינים. השנייה היא, שממדי אלימות פיזית ופסיכולוגית של חוקרי הרשויות גדלים. כאשר שתי התופעות האלה עומדות אחת מול רעותה, נוצר רושם של קשר סיבתי — פשיעה נפוצה וקשה יותר גוררת החמרה באמצעי החקירה. בנסיבות אלה נוצרת אף תופעה אחרת — הפיתוי הגדול לצמצם את הריסון, המצוי בפרוצדורה הפלילית, והמגביל את המשטרה כדי לאפשר למשטרה לעבוד באפקטיביות יתירה. מאידך גיסא, מעניין לראות כי כאותה תקופה קמה שורה של פעולות ממלכתיות המכוונות להידוק ההגבלות על רשויות החקירה ולשמירת מערכת־הריסון הקיימת. 

בעקבות תזכיר חוק הראיות, מדינת ישראל עומדת בפני בחירה קשה: האם עדיין לשאוף ולהגן על הרצון החופשי של הנאשם במשפט פלילי, או האם ללכת בכיוון התדש של המשפט האנגלי, מקום שחלה בו באחרונה נסיגה ממשית בהחלט בתחום. במתן תשובה לשאלה זו סבורני, שפסק־דין מועדי מראה היטב כי הדרישה לשמירה על רצון חופשי לא תעמוד כמכשול גדול מדי בפני מאמצי המשטרה לנהל חקירות מתותכמות ומקוריות. אדרבה, פסק־דין זה מוכיח ללא ספק כי המושג רצון חופשי הוא מושג משפטי אשר בית־המשפט יכול לווסת בהתאם לנסיבות. שמירתו כתנאי לקבילת אמרות נאשמים תשאיר בידי בית־המשפט את היכולת למתוח ביקורת אפקטיבית על הליכי המשפט הפלילי כאשר יסתבר כי הנאשם ניסה שלא לדבר אלא לחכות ליעוץ משפטי שהוא חפץ בו, ולמרות זאת נאלץ לדבר בטרם עת.