בלמים ואיזונים בחסות בית המשפט
מאמר זה משלב ניתוח של שינויים ביחסי הגומלין בין הממשלה לכנסת עם ניתוח של מגמות בפסיקת בית המשפט העליון בתחומי המשפט הציבורי. ניתוח זה מניב שלוש מסקנות. הראשונה היא כי מאז קום המדינה ניתן לאתר שלוש תקופות מבחינת מאזן הכוחות בין הממשלה לכנסת, וכי מאז 1992 - בעיקר בשל שיטת הפריימריז, אך גם בשל הבחירה הישירה של ראש הממשלה והביקורת השיפוטית על החקיקה - החל להיווצר בישראל משטר אמיתי של איזונים ובלמים. המסקנה השנייה היא שבית המשפט העליון תמך במשך השנים במגמות חיזוקה של הכנסת מול הממשלה, כשהוא מעדיף לנגן בתפקיד של "כינור שני" לכנסת מתפקדת. בין הכנסת לבג"ץ נוצרה ברית של תמיכה הדדית אל מול הממשלה, שהיא הצלע השלישית במשולש הכוח הפוליטי בישראל והחזקה מכולן. מזווית ראייה זו - ובניגוד לסברה הרווחת - עולה, שהביקורת השיפוטית על החקיקה דווקא תורמת לעצמאותה של הכנסת. הניתוח המשולב של יחסי הגומלין הפוליטיים ושל פסיקת בג"ץ מדגים את חיוניותם של איזונים ובלמים בין הממשלה לכנסת לקיומו של ממשל תקין המכבד את זכויות האדם. מכאן נובעת המסקנה השלישית של המאמר, שלפיה מנגנונים כמו הפריימריז או החוק הנורבגי, המגבירים את החיכוך בין הממשלה לכנסת, הם חיוניים לדמוקרטיה בישראל.
