צדק ומשפט בברירת הדין: יחסי ממון בין בני זוג לאחר דנ"א נפיסי

מאמר זה מנתח ניתוח ביקורתי את החלטת בית המשפט העליון בד"נ נפיסי נ' נפיסי. החלטה זו מדגימה חשיבה המוצגת ברטוריקה פורמלית אך מקורה בהעדפת ה"צדק", כפי שהוא נתפס בעיני השופטים, על פני הדין. ההחלטה עוסקת בברירת הדין ביחסי ממון בין בני זוג. סעיף 15 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 קובע שיחסי ממון בין בני זוג ייקבעו על ידי דין המדינה שבה מושבם של בני הזוג בעת הנישואין. הם יכולים להתנות על הסדר זה באמצעות הסכם שנעשה בהתאם לדין המדינה שבה מושבם בעת עשיית ההסכם. בפסק הדין נדון עניינים של בני זוג שעלו מאיראן לישראל ולא עשו הסכם ביחס לממונם. למרות שסעיף 15 מניח שעצם שינוי המושב אין בו כשלעצמו הסכם לשנות את יחסי הממון, בית המשפט העליון החליט בדיון נוסף זה שעצם העלייה לישראל ושינוי המושב הכרוך בה מהווים הסכם לכפוף את כל ממונם - גם ממון שנרכש בתקופת הנישואין הארוכה שקדמה לעלייה - למשפט הישראלי. המאמר מבקר את הסברי השופטים להחלטה זו, את הכללים שניתן לדלות ממנה ואת האוביטר דיקטה הרבים המצויים בה. מסקנת המאמר היא שחלקן הגדול של ההחלטות השיפוטיות אינן מוסברות ומבוססות; שפסק הדין עלול לשמש תקדים רע לגבי שלל סוגיות - פרוצדורליות, מהותיות, ברירתיות ויוריספרודנטיאליות; ושהיו דרכים אחרות, פחות מזיקות, שבהן יכול היה בית המשפט להגיע לאותה תוצאה מהותית. על פי המאמר, החלטה זו מדגימה את הנזק העלול להיגרם לשיטת משפט כאשר דאגת השופטים להשיג תוצאה "צודקת" בכל מקרה ומקרה אינה מפורשת ואינה מובנית.