המעמד החוקתי של זכות הקניין
בדימוקרטיה הליברלית שורר מתח תמידי בין השאיפה להגשמת עקרון השוויון המלא בתחום הפוליטי ובין הנכונות להכיר ברמה מסוימת של חוסר־שוויון בין הפרטים השונים בתחום הכלכלי. להכרעה בדבר הגבולות המשפטיים של זכות הקניין יש חשיבות רבה בפתרון שמציעה קהיליה מדינית כלשהי לקונפליקט האמור. חשיבות זו גדלה עוד יותר כשמדובר בשאלה של הענקת מעמד חוקתי לזכות הקניין, שכן עיגון זכות הקניין בחוקה משמעותו הוצאה של הדיון בהסדרים הנוגעים להגנה על הקניין מטווח השגתם של ההסדרים הפוליטיים־לגיסלטיביים השגרתיים, המוכרעים בדימוקרטיה על סמך עקרון הרוב. הכנסת, כשחוקקה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו העלתה על סדר־היום החוקתי שלנו את השאלות הכרוכות בהענקת מעמד חוקתי לקניין הפרטי במלוא היקפן. בית־המשפט העליון, בפסק־הדין בעניין בנק המזרחי המאוחד נ׳ מגדל כפר שיתופי בחר שלא להתמודד באופן יסודי ומקיף עם שאלות אלו, הגם שדיון כזה התחייב מהעובדות אשר הובאו בפניו. במאמר מוצעות כמה מסגרות עקרוניות להתמודדות עם שאלות הכרוכות בנושא, לכשיתעוררו שוב בעתיד בפני בית־המשפט.
