עסקות-טיעון בישראל - חלוקת התפקידים הראויה שבין התביעה לבית-המשפט ומעמדו של הקורבן

בדיקת הפסיקה של השנים האחרונות על עסקות־טיעון, והעיון בהצעת החוק שנמצאת כעת בדיון בכנסת, מעוררים כמה בעיות יסודיות במשפט הפלילי הדיוני, וביניהן: האם אין בפנינו נכונות גוברת לאפשר לתביעה להסיג את גבולו של בית־המשפט? והאם ניתנת תשומת הלב ההולמת לקורבן העבירה ולמדיניות הענישה? על רקע עקרונות כלליים של סדר הדין הפלילי, מוצגת תחילה ההלכה הפסוקה. בהמשך, מתמקד הדיון במחלוקת שופטים בשאלה, כיצד על בית־המשפט לנהוג כאשר מוגשת לאישורו עסקת־טיעון בעניין העונש. זה כ־25 שנה שבית־המשפט העליון חוזר ומדגיש כי עסקת־טיעון אינה מחייבת את בית-המשפט, ואין הצדדים יכולים להכתיב לו את התוצאה העונשית. קביעת העונש היא באחריותו המשפטית והמוסרית של בית־המשפט, אשר צריך לשקול גורמים רבים ושונים, ועסקת־הטיעון היא רק אחד השיקולים החשובים. וכאשר העונש המומלץ על־פי העסקה חורג משמעותית מן העונש הראוי, אין לאשרו. והנה, מאז 1991, מסתייג השופט מצא מן ה״קונסנסוס״ האמור. לפי השקפתו — אשר על־פיה הוא פסק לפחות ארבע פעמים — המדיניות השיפוטית, ״החיונית והרצויה״, היא ״לנהוג איפוק״. גם כאשר בית־המשפט משוכנע שקיים פער משמעותי בין העונש המוסכם על־פי העסקה ובין העונש הראוי, הכלל הוא שלא יתערב. לדעתו, לא העונש המוסכם טעון בדיקה אלא השיקולים שהנחו את התביעה להסכים על העסקה. בניתוח הבדלי הגישה, השתדלנו להראות כי מבחינות רבות אין דעת המיעוט תואמת את מטרות ההליך הפלילי, והיא אף מנוגדת לחלוקת התפקידים המקובלת והראויה שבין התביעה לבית־המשפט. בהליך שמסתיים בעסקת־טיעון, אין בדין הקיים הכרה מפורשת בזכויות הקורבן. במאמר צוינו ההשלכות הלא־חיוביות הנובעות ממצב זה, והוצע ללמוד משיטות משפט אחרות, תוך איזון עם זכויות הנאשם. בהצעת החוק, יש התייחסות חלקית לקורבן. מומלץ לחזק את ההסדר המוצע וגם להוסיף עליו. אשר לתפקיד בית־המשפט, הכתוב בהצעת החוק חובר, ככל הנראה, ״בהשראתה״ של דעת המיעוט. בעקבות הביקורת, מומלץ כעת לקבוע הוראות אחרות, כך שבית־המשפט ימלא תפקיד יותר פעיל בפיקוח על עסקות־הטיעון, כולל התחשבות בקורבן. ובסיכום, הציפייה היא שאימוץ כל ההמלצות הללו (יחד עם כמה המלצות אחרות שפורטו בסוף המאמר) יגביר גם את אמון הציבור ברשויות לאכיפת המשפט הפלילי.