שימוש-לרעה בזכות
משפטים: כרך כז
יהושע ויסמן
הדוקטרינה הקונטיננטלית של שימוש-לרעה בזכות אומרת כי מעשה הגורם נזק לזולת, אשר הדין מתיר את עשייתו, הופך לאסור אם המעשה נעשה מתוך מניע פסול. במשפט המקובל משיגים באמצעות העוולה של מטרד חלק מן המטרות המושגות על-ידי הדוקטרינה הקונטיננטלית. אלו הבדלים נותרו בין השניים? אלו לקחים הופקו עקב הקשיים להוכיח את היסוד הסובייקטיבי של מניע פסול? מהו היחס בין דרישת תום-הלב לבין שימוש-לרעה בזכות? האם הדוקטרינה חלה רק על מעשה או שמא גם על הימנעות ממעשה? האם חלה הדוקטרינה על תביעה משפטית שהוגשה ממניע פסול? הניתן להחיל את הדוקטרינה על מצבים של "זה נהנה וזה לא חסר"? האם ראוי להחיל את הדוקטרינה גם כאשר המניעים היו מעורבים - פסולים וראויים גם יחד? היש הצדקה למצב הנוכחי שעל-פיו חלה הדוקטרינה לעניין מקרקעין בלבד?
שיתוף ברשתות חברתיות
