על הבחנה בין הכנה לבין ניסיון

להבחנה בין הכנה לבין ניסיון יש חשיבות רבה הנוגעת לגבול התחתון של האחריות הפלילית: בעוד שמעשי הכנה בדרך כלל אינם ענישים, הניסיון הוא עניש. ובכל זאת, למרות חשיבותה של ההבחנה, בתיקון 39 לחוק העונשין בחר המחוקק הישראלי שלא להגדיר כל קריטריון בהקשר זה אלא הסתפק באפיון כללי של הניסיון על דרך השלילה. לפיכך, יש חשיבות מיוחדת לאופן שבו הכריעה הפסיקה שלאחר תיקון 39 לחוק העונשין בסוגיית ההבחנה בין מעשי הכנה לבין ניסיון. 

תחילת אציג את עמדת הפסיקה ואראה כי למעשה הלכת לוי-נחושתן שילבה בין המבחנים המסורתיים להבחנה בין הכנה לבין ניסיון. במהלך הרשימה אבהיר מדוע אין די בשילוב זה כדי להתגבר על הליקויים המרכזיים של כל אחד מהמבחנים המסורתיים בנפרד. בהמשך תלובן ההבחנה הראויה שבין מעשי הכנה לבין ניסיון, בהתאם למהות האחריות בגין ניסיון. לקראת סיום אסביר מדוע ניתן לעגן את ההבחנה הראויה בין הכנה לבין ניסיון בהוראות סעיף 39 לחוק העונשין, ואף אציע הגדרה חקיקתית שתאפיין את הניסיון על-דרך החיוב.