ואף-על-פי-כן: מרוץ סמכויות (כרך נד)

באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת קבע בית המשפט העליון, בהלכת בבלי, כי על בית-הדין הרבני לדון בענייני רכוש המובאים לפתחו בהתאם לדין האזרחי הכללי, ולרבות ההלכה הפסוקה. לאור הלכה זו יש הטוענים כי הועם מרוץ הסמכויות, שבין בית-הדין הרבני לבית המשפט לענייני משפחה, שכן שתי הערכאות מחויבות לאותה מערכת דינים. במסגרת רשימה זו אבקש לבחון האם אכן כך הוא, וזאת באמצעות בחינת כמה סוגיות רכושיות שכיחות הנידונות בבתי הדין הרבניים. במסגרת בחינה זו אראה כי חרף מה שנחזה להראות כיישום של הדין האזרחי, פעמים רבות בית-הדין הרבני מגיע לתוצאה שונה מאשר אמור הוא היה להגיע אליה לו היה מפעיל את הדין האזרחי, אך הדבר נעשה באופן המסווה את המניע הדתי של בית-הדין. במאמר אף יוצגו מספר מקרים בהם המניע הדתי של בית-הדין אינו מוצנע אלא מוצהר בריש גלי. המאמר מגיע למסקנה לפיה לא ניתן לקבוע כי ישנה השלמה של בתי-הדין הרבניים עם הלכת בבלי, אלא ההפך מכך. מהמאמר עולה כי קיים ניסיון בלתי פוסק של בתי-הדין לצמצם את הלכת בבלי באמצעים שונים ומגוונים, אשר מותאמים במיוחד לכל מקרה ומקרה. לאור זאת אבקש להציע דרכי התמודדות אפשריות עבור המערכת האזרחית עם המצב בו הוטלה חובה על גורמים הלכתיים לדון על פי מערכת דינים הסותרת את ההלכה, אך הם מסרבים לעשות כן באופן מהותי.