מניעת מסוכנות כעילה לשחרור ממעצר (כרך נג)
ככלל, כאשר בית המשפט נדרש להכריע בבקשת התביעה לעצור נאשם עד תום ההליכים – בקשה הנשענת לרוב על עילת המסוכנות – נוהג הוא להכריע בה על יסוד איזון בין הצורך לצמצם את מסוכנותו של הנאשם ובין זכותו לחירות ממעצר. הנחת המוצא היא כי מעצר עד תום ההליכים הוא הכלי המוצלח ביותר לצמצום מסוכנות. המאמר מבקש לערער על הנחה זו, ולטעון כי פעמים רבות, שחרור נאשם בתנאים או בפיקוח אלקטרוני צפוי לקדם את האינטרס הציבורי במניעת מסוכנות יותר מאשר המעצר עד תום ההליכים.
לשחרור בערובה מספר יתרונות על המעצר. ראשית, שחרור נאשם בתנאים מגדיל משמעותית את התקופה בה הוא נמצא בפיקוח של רשויות המדינה – שירות המבחן, שב"ס ורש"א. שנית, שחרור נאשם בתנאים מגדיל את סיכוייו להשתלב בהליכי שיקום – התורמים לצמצום המסוכנות הנשקפת ממנו – הן במהלך ההליך הפלילי, הן בזמן כליאתו, והן לאחר שחרורו. שלישית, לנאשמים אשר נעצרו עד תום ההליכים סיכוי גבוה יותר להישלח למאסר קצר, שלו השפעה קרימינוגנית המגבירה את מסוכנותו של נאשם לאחר שחרורו.
המסקנה המשתקפת מן המאמר היא כי הנוסחה שבית המשפט נוהג להחיל בקבעו האם להורות על מעצר נאשם עד תום ההליכים היא שגויה, ולכן יש מקום לצמצם את השימוש שנעשה במעצר עד תום ההליכים.
