הנעת שינוי חברתי בתחומי האוטונומיה של המגזר החרדי על ידי בית המשפט העליון – תקווה חלולה בגרסה ישראלית

"בדברים הנוגעים לציפור נפשה של היהדות החרדית, אין לכם חלק!" [הרב יוסף אפרתי בעצרת מחאה נגד בג"ץ עמנואל]

מגמת התעצמותו של בית המשפט העליון בעשורים האחרונים הודות למהפכה החוקתית ונכונותו לרדת אל זירת המחלוקת הציבורית הפכו אותו לאמצעי אטרקטיבי בעיני הפעילים הליברליים המבקשים להניע שינוי חברתי בתחומי האוטונומיה של המגזר החרדי, ההולך ומתעצם הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינת כוחו הפוליטי.

המאמר בוחן אם הבחירה במסלול המשפטי להנעת השינוי החברתי בחברה החרדית היא בחירה מושכלת מנקודת המבט של שיקולי היעילות, דהיינו אם עומדת לבית המשפט העליון יכולת להניע שינוי חברתי בציבור המדובר. המאמר משיב לשאלה זו תוך התבססות על טיעונו המפורסם של המלומד האמריקאי ג'רלד רוזנברג, אשר הגיע למסקנה כי יכולתו של המוסד השיפוטי להניע שינויים חברתיים ליברליים נגזרת מכמה תנאים הנוגעים לתמיכה שהשינוי המונע על ידי בית המשפט זוכה לה מצד השחקנים הלא-שיפוטיים. המאמר מראה כי בחינה אמפירית של השתלשלות העניינים בפרשות הנוגעות ללב האוטונומיה של המגזר החרדי – החינוך החרדי וקיומה של חברת הלומדים – מלמדת על אי-שיתוף פעולה ואף על התנגדות מצד השחקנים הלא-שיפוטיים, וממילא על היעדר יכולת להניע שינוי חברתי בתחומים אלה באמצעות בית המשפט. בהמשך לכך המאמר טוען כי בשל מאפייניו הייחודיים של הציבור החרדי ובגלל מערכת יחסיו עם בית המשפט העליון, אי-היכולת של בית המשפט להניע שינוי חברתי בתוך החברה החרדית הופכת לבלתי תלויה במאזן כוחות פוליטי נתון.

בהמשך המאמר מסיק מן הטענה התיאורית המסקנה את הנורמטיבית שלפיה בחירתם של הפעילים הליברליים בבית המשפט כאמצעי להניע שינוי בתוך המגזר החרדי וכן הגיבוי שבית המשפט מעניק לבחירה זו בפסיקתו אינם ראויים ואף פוגעים קשות בתכליות של מבקשי השינוי. מסקנה זו עולה מן הדיון המשווה בין העלויות כבדות המשקל שבהן כרוכה התערבותו של בית המשפט באוטונומיה החרדית לבין התוחלת הנמוכה במיוחד להצלחת בית המשפט בצירוף העלויות של מדיניות הריסון השיפוטי באשר לנושא.