חשיבה מוסדית, דמוקרטית וסוציולוגית בהגותה של רות גביזון (כרך נב)

הגותה של רות גביזון נסמכת על שלושה אדנים: חשיבה מוסדית, חשיבה דמוקרטית וחשיבה סוציולוגית. כל אחד מהאדנים תומך אהדדי בכל אחד משני האחרים.

חשיבתה המוסדית של גביזון מבוססת על גישה שלפיה שני התפקידים העיקריים של בתי המשפט הם להכריע בסכסוכים ולהגן על הזכויות הליברליות של האזרחים, וכן על ספקנות באשר לכוחם של בתי המשפט לחולל שינויים חברתיים. על פי גביזון, שינויים חברתיים יש לחולל בדרך של פעולה פוליטית (וגם בדרך של פעולה חינוכית בחברה האזרחית). כמו כן גביזון מקנה משקל כבד לשיקול של שמירת הלגיטימציה של בתי המשפט. מכיוון שכך, גביזון מתנגדת לאקטיביזם השיפוטי ומצטרפת לביקורת שיח הזכויות שעלתה במשפט האמריקאי למן ראשית שנות התשעים של המאה העשרים. חשיבתה המוסדית של גביזון מבוססת אפוא על מתן מקום צנוע לבתי המשפט בכל הנוגע לקביעת הערכים שיחולו בחייהם של אזרחי המדינה. את התפקיד הראשי בקביעת הערכים היא מקנה למערכת הפוליטית.

חשיבתה הדמוקרטית של גביזון הולכת יד ביד עם חשיבתה המוסדית, וביסודה תפיסה של הדמוקרטיה שלפיה המוסדות הפוליטיים של המדינה צריכים לבטא את רצונותיהם של האזרחים ולמלא תפקיד מכריע בקביעת הערכים שיחולו בחיי האזרחים. גביזון מציעה תפיסה פורמלית, רזה, של הדמוקרטיה, המנתקת אותה מהתאוריה הפוליטית של הליברליזם. המאמר מבקר את גישתה זו של גביזון ומציע תפיסה מהותית ועבה של הדמוקרטיה.

חשיבתה הסוציולוגית של גביזון מניחה שהחברה הישראלית היא "חברה שסועה", הנחלקת בין יהודים חילוניים ליהודים דתיים, וכן בין יהודים לערבים. על פי הבנתה, ישראל ניצבת כל העת בפני הסכנה של אובדן הלכידות החברתית. בהמשך לחשיבתה המוסדית ולחשיבתה הדמוקרטית, החשיבה הסוציולוגית של גביזון מובילה אותה להבנה "פורמלית" "רזה" של המושג "דמוקרטיה", וכן להתנגדות לכך שהמשפט ימלא תפקיד בהגדרת אופייה התרבותי של המדינה.