השבת מתנות נישואין בגין הפרת הבטחת נישואין לאור החקיקה האזרחית החדשה

עד לכניסתו לתוקף של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, ראה בית המשפט הישראלי את הבטחת הנישואין כחוזה אזרחי אשר, בהתאם לכללי המשפט המקובל, מקנה עילה לתביה בגין הפרת הבטחת נישואין. כמו כן, היו הצדדים זכאים להחזרת כל מה שניתן בקשר עם ועקב הבטחת הנישואין, כולל מתנות, טבעות וכדומה. תוצאה זו הייתה מבוססת על ההנחה, שהדברים ניתנו מתוך תנאי מכללא שזכותו של מקבל המתנה תלויה בהקמת קשר הנישואין. כשתנאי זה לא נתקיים, בטלה זכות זו ועליו להחזיר לבעלים המקוריים את אשר קיבל. אולם, לאימתו של דבר, אין זה מדויק לומר שמתנות אירוסין מותנות בהקמת קשר הנישואין, שהרי אם רק צד אחד מפר את הבטחת הנישואין בלי סיבה מוצדקת אין לאותו צד כל זכות לדרוש השבה. סייג זה מבוסס יותר על "מדיניות החוק" מאשר על זכויות חוזיות וקנייניות.

עם חקיקת חוק החוזים, וסעיף 63 שבו, החותך את חבל הטבור למשפט המקובל "בעניינים שחוק זה דן בהם, יש מקום לדון אם קיימת עילה חוזית של תביעה בכין הפרת הבטחת הנישואין לפי חוק זה. נראה על פני הדברים, שאין דבר בחוק המחייב ביטול העילה, או המחייב שנאמר ששאלה זו אינה מוסדרת ע"י הוראות החוק הישראלי.

על רק זה מתעוררת בעיה, שמשום מה עדיין לא נידונה לא בפסיקה ולא בספרות המשפטית, והיא: היום, לאחר חקיקת חוק החוזים הישראלי, על יסוד איזו עילה או הוראה בחוק ניתן - אם בכלל - לדרוש השבת מתנות ונכסים אחרים שניתנו לרגל אירוסין שנתבטלו בסופו של דבר? עלינו לברר אם ובאיזו מידה מכיר המחוקק הישראלי באפשרות של הדירות בקשר למתנות שכבר ניתנו. בכך עניינו של מאמר זה.