רצון חופשי, יעילות כלכלית ושקילות התמורות (בשולי ע"א 5493/95 דיור לעולה (ע.א.ק) נ' קרן, פ"ד נ(4) 509)

במקרים הטיפוסיים של חוזים הנכרתים עקב כפייה, תנאי החוזה הם חד־צדדיים לרעת הצד שכריתת החוזה נכפתה עליו. בפסק־הדין בעניין דיור לעולה נדון מצב מיוחד, שבו עקב קיומו של כשל שוק מסוג ׳׳בעיית הסחטן׳׳ הצליח אחד הצדדים להשיג תנאים חוזיים מפליגים, למרות שבסופו של דבר נראה כי ההתקשרות החוזית נכפתה עליו. במצב יוצא־דופן זה קיימת סתירה בין המדיניות שלא לכבד חוזה שכריתתו לא היתה מתוך רצון חופשי, מצד אחד, לבין המדיניות שלא לאפשר ניצול עמדה סחטנית לשם הכשלת פרוייקטים יעילים והמדיניות שלפיה חשיבותה של שקילות התמורות בחוזה עולה על חשיבות ההוגנות של הליך ההתקשרות, מהצד האחר. הן בית־המשפט המחוזי שקיבל את טענת הכפייה, הן בית המשפט העליון שדחה אותה, נימקו את הכרעתם בקיומו או בהיעדרו של רצון חופשי. אולם, מעבר לרטוריקה זו, בסתירה שבין השיקול האינדיבידואליסטי לבין שיקולי היעילות וההוגנות, הכריע בית־המשפט המחוזי לטובת השיקול הראשון ואילו בית־המשפט העליון הכריע לטובת השיקולים האחרונים. הכרעה זו שופכת אור על התחרות הנמשכת בין התיאוריות השונות המבקשות להסביר את דיני החוזים ולהעריכם.