ריבוי הפתרונות לשביתות חלקיות - האם לא הוקדח התבשיל מרוב טבחים?
הפסד שכר עבודה הוא המחיר הכלכלי שעל העובדים לשלם תמורת שימוש בנשק השביתה. כאשר הצדדים למשאו מתן קיבוצי אינם מסוגלים להתפשר ולהסכים בעניין קביעת תנאים, הם עשויים להגיע להתמודדות בצורת שביתה, כשהעובדים, מצד אחד, מונעים מהמעביד להפעיל את עסקו והמעביד, מצד שני, אינו משלם לעובדים את שכרם. הימצאותם של שני הצדדים בלחץ כלכלי מהווה גורם מרכזי לכך שהתמודדותם תסתיים בפשרה. ״הפסד השכר הוא הקרבן אשר העובד חייב להביא להשגת מטרת מאבקו״.לפיכך, אפילו כשהשביתה נחשבת לגיטימית, בהיותה במסגרת מאבק על קביעת זכויות ולא על מימושן, או כשהשביתה ״מוגנת״ בסקטור הציבורי לפי הגדרת החקיקה, מהווה שלילת שכרם של השובתים תגובה לגיטימית מעצם השימוש בכלי נשק זה בידיהם.
לכאורה, אין קושי מבחינה משפטית בקביעה כי עובד שהוא שובת אינו זכאי לשכר עבודה. במסגרת היחסים בינו ובין מעבידו מושעית חובתו של המעביד לשלם את שכרו כל עוד מסרב העובד לבצע את מלאכתו. גם העולה מסעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי״ז - 1957, הקובע בסיפא ששביתה איננה מהווה הפרת חובה אישית של העובד, מביאנו למסקנה הבלתי נמנעת שהשביתה משעה את היחסים האינדיבידואליים בין השובת למעביד. השעיית החוזה בהקשר זה משמעותה השעיה הדדית של חובת העובד לבצע עבודה ושל חובת המעביד לשלם שכר.
אך, האם הדוקטרינה של בית הדין הארצי לעבודה, שלפיה השתתפות בשביתה שייכת למישור הקיבוצי של יחסי עבודה ואין להגיב עליה במישור האינדיבידואלי, אינה יוצרת קושי משפטי? האם יש בדוקטרינה זו מחסום לשלילת זכותו של העובד לשכרו, זכות השייכת בהכרח למישור האינדיבידואלי, בשל השתתפותו בשביתה?
