טובים השנים מן האחד ? - על סמכות ומניעות ועל אופני עבודת ההרכב

משפטים: כרך מג
איתי ליפשיץ

המאמר דן בשאלה שעמדה בפני בית המשפט העליון בבג"ץ  1555/05 יחזקאל לוי נ' בית הדין הרבני האזורי השאלה שעמדה במוקד הדיון היא הלגיטימיות של דיון בפני הרכב חסר של שני דיינים. חוק הדיינים מתיר במקרים מסוימים דיון בפני הרכב חסר של דן יחיד. אחד המקרים הוא כשניתנה לכך הסכמת הצדדים, אולם בתי הדין נהגו לדון בהסכמת הצדדים גם בהרכב חסר של שני דיינים. בפסק דין זה נפסלה פרקטיקה דיונית זו שנהגה בבתי הדי הרבניים במשך שנים רבות בשל דעת הרוב בבג"ץ שביטלה פסקי דין של בתי הדין הרבניים וקבעה כי הרכב חסר של שני דיינים בהסכמת הצדדים הוא חסר סמכות. המאמר בוחן מדוע לדעת בג"ץ בנוגע למספר הדיינים שבהרכב אין אומרים "טובים השנים מן האחד". הסוגיה נבחנת באמצעות מחקר השוואתי בין המשפט הישראלי והמשפט העברי ותוך שימוש בכלים מדידים מתחום הניתוח ההסתברותי. הפרק הראשון מוקדש לבחינה ביקורתית של פסק הדין. הפרק השני דן בפן הנורמטיבי ויעסוק בשאלה – האומנם טובים השניים מן האחד? הפרק השלישי משווה את עמדת המשפט העברי למשפט הישראלי, ובפרק הרביעי מוצגת הצעה פוזיטיבית באשר למסקנות המחקר ולהשלכותיהן הן על פעולת בתי הדין בעקבות פסיקת בג"ץ והן על הצעת חוק לתיקון חוק הדיינים. שאלה מרכזית שאותה מנסה המאמר לפתור היא מדוע סדרי דין שאינם נושאים מטען ערכי ואינם עוסקים בהיקף הסמכויות של בתי הדין (נושאי המחלוקת השכיחים) נתונים כאן במחלוקת עקרונית בי שופטים ודיינים. התשובה נעוצה, לדעת המחבר, בנקודות מוצא הפוכות של שיטות המשפט. במשפט הישראלי דן יחיד הוא בררת המחדל הנוהגת ברוב המכריע של הערכאות הדיוניות. לעומת זאת במשפט העברי בררת המחדל היא ערכאה דיונית במותב של שלושה דיינים. מכאן מתפתח השוני בגישות הדיוניות שבה עוסק המאמר. תוך כדי העיון בנושאים הנזכרים נדונות גם שאלות כלליות ועקרוניות, כגון מהם סדרי הדיון והדינמיקה הראויים בקרב שופטי ההרכב, מתי ראוי לשופטת להסתפק באמירת "אני מסכימה לדעת חברתי" ומתי לא, אם כשבית המשפט העליון סוטה מתקדימיו, על פי סמכותו, עליו לציין זאת, ומה מעמדה של דעת הרוב המותירה בלא מענה פרכות ואף טענות עובדתיות שעלו בחוות הדעת של שופטת מיעוט.