שוויון האשה העובדת במשפט הקהילייה האירופית והלקח לישראל

עקרון השוויון בעבודה של עובדים ועובדות קיים רק זמן קצר יחסית. ואין פלא בכך, כי התופעה של אשה העובדת מחוץ לביתה קיבלה ממדים גדולים רק מאז תום מלחמת העולם השנייה, כלומר בארבעים השנים האחרונות. תחילה התייחס העיקרון לבעיית שוויון בשכר בלבד.  ידועה בנושא זה אמנת ארגון העבודה הבינלאומי (מס' 100) הדנה בשוויון השכר בין עובדים לעובדות, שנחתמה ב-24 ליוני 1951 והמחייבת למעלה ממאה מדינות באירופה ומחוזה לה. גם ישראל היא צד לאמנה זו מאז ה-1.9.64. בשלב מאוחר יותר גברה המודעות לאפליה בכל יתר תנאי העבודה כולל קבלה לעבודה, קידום והכשרה מקצועית וכן תנאי העסקה אחרים לרבות פיטורין. אמנת ארגון העבודה הבינלאומי (מס' 111) משנת 1958 דנה באופן כללי באפליה בתעסוקה וכוללת גם אפליה מטעמי מין. והאמנה בדבר עובדים המטופלים במשפחות משנת 1982 (מס' 156) באה ליישם את האמנה משנת 1958. היום נהוג לדבר על שוויון הזדמנויות בתעסוקה, הכוללת את מירב ההיבטים, לרבות שכר. במסגרת האזורית האירופית קיימת פעילות רבה בתחום השוויץ בעבודה. מלבד האמנה האירופית לזכויות האדם, שנחתמה ב-4 לנובמבר 1950, המניחה עקרונות שוויון כלליים ואינה דנה דווקא בנושא העבודה, קיימת האמנה של רומא משנת 1957, שכוננה את הקהילה הכלכלית האירופית, ובה כלול העיקרון של שוויון השכר בין עובדים לעובדות בסעיף 119. עיקרון שוויון השכר ושוויון הזדמנויות בכל יתר תנאי התעסוקה קיבל בשנות השבעים והשמונים תנופה גדולה בן בחקיקה הקהילתית והן בפסיקה. מטרתה של הסקירה שלהלן לזרוק אור על ההתפתחות באירופה ולבדוק אם יש בה משום לקח ודגם עבור ישראל.