מעצר מניעתי מטעמי ביטחון

אלה הם מעט מן ההרהורים על הפירוש שנתן בית המשפט העליון, מפי כב׳ השופט י׳ כהן (כתוארו אז), לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979 (להלן – חוק המעצרים). החוק ביטל את תקנה 111 לתקנות ההגנה (שעת-חירום) 1945 (להלן – תקנות ההגנה), לפיה רשאי היה מפקד צבאי להורות בצו, כי אדם יושם במעצר, ללא עריכת משפט, אם המפקד היה סבור ״כי נחוץ או מועיל ליתן את הצו לשם הבטחת שלומו של הציבור, הגנתה של מדינת ישראל, קיומו של הסדר הציבורי או דיכויים של התקוממות, מרד או מהומה". צווי מעצר אלה לא זו בלבד שנשאו אופי מניעתי (לא עונשי) טהור, אלא הם היוו פעולה אדמיניסטרטיבית־גרידא, כלומר, הם היו פעולה של הרשות המבצעת הפוליטית, ללא זיקה לגושפנקא כלשהי מאת הרשות השופטת הבלתי־תלויה. אמנם, הדרך להגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק תמיד היתה פתוחה, אבל התערבותו לא היתה חלק הכרחי ובלתי נפרד מהליכי מתן הצו. זאת ועוד: בג״צ בדק אך ורק, בהתאם לראייתו בדרך כלל את אופן ביקורתו על מעשי המינהל, אם צו המעצר היה חוקי או לא־חוקי, והוא נזהר, כפי ששופטיו מאז ומתמיד רגילים לציין, מלשים את שיקוליו תחת שיקוליה של הרשות המינהלית המשיבה.