איחוד והעברת תובענות

ריבוי תובענות באותו נושא המוגשות לבתי משפט אחדים היא תופעה נפוצה למדי בעידן המודרני ונובעת מאורח החיים בחברה המפותחת, דוגמאות לכך אינן חסרות. די אם נתבונן בפלוני, שכננו ממול; מספר הדיירים המתגוררים עמו בבית המשותף מגיע לעשרות אחדות. סדק כי יתגלה במבנה והרי לך רבים הטוענים לזכות. בדרכו לעבודה משתמש פלוני בתחבורה הציבורית המקובלת, מטוס, רכבת או אוטובוס. תאונה אם תתרחש, תביא קרוב לוודאי אסון לרבים. במקום עבודתו המצטמצם לשטח קטן מוצאים את פרנסתם אלפי עובדים נוספים. תקלה באחת המערכות גורמת פיצוץ, שריפה או זיהום. מספר הנפגעים יהיה גדול כמובן. מאותו מפעל שבו מועסק פלוני, בעקבות פגם בתהליך הייצור, יצאו מוצרים שגרמו נזק למשתמשים בהם, ואלה, במקרה זה, מפוזרים על־פני כל המדינה. התובעים לסעד בכל אחת מהדוגמאות לעיל עשויים לפעול במסגרת הדין בדרך שונה. ירצו, יממשו זכותם על דרך צירוף תובעים בתובענה אחת. בנסיבות ידועות, ובעיקר כאשר הנזק שנגרם לכל אחד מהם קטן, יבקשו להגיש תביעת ייצוג קבוצתית. אך ייתכן גם, וחלקם אף בלית ברירה, שיבחרו בדרך הגשת תובענותיהם בנפרד, אם בפני בתי משפט אחדים ואם בפני אותו בית משפט. משבחרו בדרך אחרונה זו עשויה להתעורר השאלה כיצד מתמודד הדין עם בעיה מיוחדת זו של ריבוי תובענות באותו נושא, ומה הפתרון שהוא מציג כדי להגיע לאיזון מירבי בין האינטרסים של הצדדים, זכויותיהם הדיוניות והתאמה לעקרון היעילות והחיסכון של המערכת השיפוטית. בדרך כלל ניתן למנות שני שלבי טיפול אפשריים בבעיית ריבוי התובענות: העברת תובענות העומדות במקומות שונים לבית משפט אחד, ואיחוד הדיון באותן תובענות, משרוכזו, בפני בית המשפט הנעבר, אם בעקבות העברה ואם מלכתחילה - מעצמן. המאמר שלהלן ינסה להציג, תוך דיון בשני שלבים אלה, את הדין הקיים במשפט האמריקני, שפיתח מנגנון מיוחד במינו, תוך השוואתו לדין הנהוג אצלנו בסוגיה זו, ובמידת האפשר והצורך להצביע על ליקויים קיימים בדין הישראלי ודרכים אפשריות לתיקונם.