אי־כפיפותו של הציבור למגבלות המשפט הפרטי במשפט העברי

באנו לדון בהתפתחות עקרונות המשפט העברי במאות י׳-ט׳׳ו בנוגע לאי כפיפות הקהילה היהודית בימי הביניים למגבלות המשפט הפרטי. מגבלות אלה נובעות מעקרון היווצרות התחייבות מכח ההסכמה להתחייב ומן הדרישה שהמתחייב יסמוך בדעתו להתחייב ברצינות. אי כפיפות זו באה לידי ביטוי בשלושה תחומי פעילות: חקיקה, התחייבויות בפני ראשי הציבור, והתחייבויות שהציבור צד להן. הכללים במשפט העברי בנוגע לאי כפיפות התחייבות שהציבור מעורב בכריתתה למגבלות המשפט הפרטי נקבעו במיוחד החל מן המאה הי׳׳ג ואילך. קיימת אפשרות שהכללים במשפט העברי בנוגע ליתר תוקף הסכמים שנכרתו בפני נציגי ציבור או אלו הנחשבים כ״דבר הנעשה ברבים״, השוואת מעמד הסכם שהציבור צד לו למעמד חקיקתו, או החובה המוטלת על הציבור לעמוד בהתחייבותו, הם תגובה יהודית לגירוי מעקרונות דומים במשפט הרומי הקאנוני או הגרמני הנוהג בסביבה בה חיו היהודים במערב אירופה החל מן המאה הי׳׳ג ואילך.