זכות השימוע: אתיקה בין-אישית, מוסר פוליטי ומה שביניהם

עיקרה של הרשימה בניתוח ביקורתי של הצדקת הביקורת השיפוטית במונחי ההגנה על הזכות לשימוע. הצדקה זו מבקשת להראות מדוע נחוץ – ולא אך אפשרי – שביקורת שיפוטית על חוקתיות חוקים תתבצע על-ידי בית המשפט. מטרתה היא לבסס את הלגיטימציה הפוליטית לביקורת שיפוטית על אדנים שאינם מכשיריים גרידא, שהם בהכרח קונטינגנטיים (שכן הם לעולם מותנים במידת האפקטיביות של המכשיר – בית המשפט – בהשגת התוצאות הרצויות). אך כפי שאבקש להראות, הזכות האמורה מתקשה לבסס את הקשר ההכרחי בין ביקורת על חוקתיות החקיקה לבין בית המשפט כגוף האמון על ביקורת זו. טענתי היא שהמעבר מזכות השימוע אל הצדקה של מוסד הביקורת השיפוטית רצוף בהכרעות ערכיות, חלקן מכשירניות לכל דבר ועניין. נוסף על מהלך ביקורתי זה אבקש להציע פרשנות חדשה להבנתה של זכות השימוע וכך גם לקשר שלה למוסד הביקורת השיפוטית והצדקתו. זכות השימוע, כך אבקש להציע, מקבלת ביטוי פוליטי ייחודי בדמות ההליך הדמוקרטי עצמו. תפיסה זו של דמוקרטיה כהליך שימוע writ large עשויה לתרום לפיתוחה של תיאוריה דמוקרטית, בכלל, וכפועל יוצא מכך גם להציע תיאוריה של ביקורת שיפוטית דמוקרטית, בפרט.