הזכות לביקורת שיפוטית
במאמר זה אבחן את הטיעונים בעד ביקורת שיפוטית על חוקים ונגד. ככל הנראה, מסקנתי תרגיז את הפולמוסנים משני צדי המתרס. בפרק השני למאמר אבחן באופן ביקורתי את ההצדקה המסורתית לביקורת שיפוטית, הגורסת כי מתן סמכות לבתי המשפט יבטיח הגנה טובה על ערכים חשובים. בדרך כלל הנחה זו מבוססת על יכולתם העדיפה של בתי המשפט לזהות את היקף הזכויות ואת משקלן היחסי. לטענתי, הצדקה זו שגויה מבחינה עובדתית, מסוכנת לתפקוד המוסד שיפוטי ומקוממת.
בפרק השלישי למאמר אפתח טיעון אחר בזכות ביקורת שיפוטית על חוקים – טיעון המבוסס על זכות השימוע. הצדקת הביקורת השיפוטית על חוקים איננה מחייבת הנחות בדבר האיכות המיוחדת של החלטות שיפוטיות או היכולת העדיפה של שופטים לקבל החלטות נכונות וראויות. התפקיד של ביקורת שיפוטית הוא להבטיח לאנשים הטוענים כי זכויותיהם נפגעו פורום שבמסגרתו יוכלו להעלות את טענותיהם, להבטיח שטענות אלה ייבחנו וכן להבטיח שקילה מחדש של ההחלטה לאור הטענות הנ"ל. הליך זה איננו מבטיח בהכרח החלטות טובות יותר או מוצלחות יותר מאלו שהיו מתקבלות על ידי המחוקק; כל שהוא מבטיח הוא הזכות להישמע – זכות בעלת ערך שלה שאיננו מותנה בטענה שבתי המשפט טובים יותר או מוצלחים יותר מן המחוקקים.
יתר על כן: לטענתי המוסד היחיד המסוגל לקיים שימוע (כעניין מושגי) הוא בית המשפט. זכות השימוע מאפשרת לאדם הסבור כי נפגע להגיש קובלנות, לשמוע הסברים מן הרשות המוסמכת וכן ליהנות מבחינה מחדש של ההחלטה. זהו בדיוק ההליך השיפוטי. ככל שמוסד יהיה אפקטיבי יותר בהגנה על זכות השימוע כך הוא ידמה יותר לבית המשפט.
