הסמכות למתן הקלות שלטוניות בהליכי חדלות פירעון

משפטים: כרך מ
יעד רותם

חייב הנתון בקשיים פיננסיים זקוק לעיתים להקלה שלטונית – כלומר: לוויתור מצד המדינה על חיוב שהמדינה מופקדת על אכיפתו – וזו עשויה להתבקש במגוון הקשרים שבהם המדינה מבצעת רגולציה. בפרשת קריסתה בשנת 2005 של רשת קלאבמרקט, למשל, ראינו כיצד נתבקש הממונה על ההגבלים העסקיים לאשר באופן חריג מיזוג בין חברות הפוגע בתחרות, בנסיבות שבהן אחת מהן עמדה לפני קשיים פיננסיים שאיימו על המשך קיומה. מה הדין אם הרגולטור (למשל: הממונה על ההגבלים העסקיים) מסרב להעניק את ההקלה המבוקשת? האם בית המשפט של חדלות פירעון מוסמך לדון בעניין במקומו ולהתערב בהחלטתו? בקשה למתן הקלה שלטונית לחייב הנתון בהליך של פירוק, של הקפאת הליכים או של פשיטת רגל מעוררת שתי בעיות עקרוניות: הראשונה נוגעת לזהותו של הגורם המוסמך לדון במתן ההקלה השלטונית המבוקשת; השנייה עניינה האיזון בין האינטרס הציבורי שבאי-מתן ההקלה השלטונית לבין האינטרסים במתן ההקלה של החייב ושל הקהילות האחרות שגורלן נכרך בגורלו. פתרון הבעיה האחרונה מחייב הכרעה ערכית במובהק (למשל, את עניינו של מי להעדיף: כלל הציבור או עובדיה של רשת קלאבמרקט?). לפיכך, לזהותו של מקבל ההחלטה יש משמעות רבה. הרשימה הנוכחית מבקשת להציג את מגוון ההקשרים שבהם נתבקשו במשפט הישראלי ובמשפט המשווה הקלות שלטוניות בהליכי חדלות פירעון, ולהציע תשתית עיונית להסדרת הכלל בעניין סמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון לדון במתן הקלות שלטוניות. המאמר מעלה בהקשר זה שני טיעונים: ראשית, בית המשפט העליון פסק בשנת 2003, בפרשת תורג'מן, כי בתי המשפט של חדלות פירעון אינם מוסמכים לעכב הליך פלילי המתנהל נגד חברה בפירוק. אף שהמתודולוגיה שאימץ בית המשפט העליון באותה פרשה ישימה גם בהקשר להקלות שלטוניות נוספות (כגון בתחום המיסוי, בתחום הפיקוח על מסחר בניירות ערך, בתחום הגנת הסביבה וכולי), מתברר כי בתי המשפט של חדלות פירעון אינם מזהים הלכה זו – שניתנה בהקשר להקלה שלטונית מסוימת (עיכוב הליך פלילי המתנהל נגד החייב) – כהלכה הרלוונטית גם להקלות שלטוניות המתבקשות בהקשרים אחרים (כגון בתחום המיסוי). שנית, והוא העיקר, הלכת תורג'מן עצמה מעוררת קשיים. ניתוח מפורט של תכליות הדין מלמד כי הכלל המשפטי שנקבע בפרשת תורג'מן פשטני מדי ועל כן יש לשקול לאמץ חריגים לכלל שנקבע. חריג אחד נוגע לשאלת פרשנותם של "סעיפי הסמכה כלליים", היינו: הוראות חוק דוגמת סעיף 267 או 268 לפקודת החברות.