הסמכות והרשות: על הקמת בית המשפט העליון במדינת ישראל
מאמר זה חושף לראשונה, בהתבססו על שורה של מקורות ארכיוניים, את סיפור הקמתו מחדש של בית המשפט העליון לאחר תום המנדט הבריטי. המאמר יראה כי במסגרת המהלכים שהובילו להקמתו מחדש של בית המשפט העליון נעשה ניסיון לשנות שינוי יסודי את דמותו, הן בהעברת קבע של בג"ץ מבית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי והן בקביעת זכות הערעור אל בית המשפט העליון (גם) היישר מבית משפט השלום. המאמר יחשוף עוד כי משגילו זאת שופטי בית המשפט העליון של ראשית שנות החמישים הם אזרו עוז בנפשם והתגייסו כאיש אחד במאבקם לעצור, החלטית, את שתי היזמות. כפי שילמד המאמר, בבסיס התנגדות שופטי בית המשפט העליון היה רצונם לקבוע בעצמם אילו עניינים ראויים להגיע עדיהם באופן סדיר – קל וחומר, אילו עניינים ראויים לסמכותם המקורית – ואילו אינם ראויים לכך. חלק נכבד מהדיון במאמר יוקדש להצגת הכרוניקה של מעורבות השופטים במהלכי החקיקה שנגעה לבית המשפט העליון בימי הדמדומים של השלטון המנדטורי ובתקופה שמיד לאחר מכן. כרוניקה זו תלמד שהגישה שלפיה חלה המשכיות בין בית המשפט העליון המנדטורי לבין בית המשפט העליון הישראלי חוטאת בשניים: ראשית, היא מתעלמת מההבדלים המשמעותיים בין שני בתי המשפט, ולו רק מנקודת המבט של סמכויותיהם; שנית וחשוב מכך, גישה זו מעלימה עין מתהליכים מורכבים וחשובים שיצרו וקיבעו את הדמיון בקווי ִהמתאר של שני המוסדות, ומהתפקיד המכריע שמילאו השופטים-המייסדים של בית המשפט העליון של מדינת ישראל - בתוך אולמות בית המשפט העליון - ומחוץ להם בהבניית בית המשפט העליון "שלהם". לבסוף יציע המאמר כי הפרשה המתוארת בו הייתה הרת גורל. ראשית, נקבעה בה במידה רבה דמותו של בית המשפט העליון עד לימינו שלנו. שנית, במסגרתה קיבלו עליהם, באופן תקדימי, שר המשפטים, חברי הכנסת, ציבור עורכי הדין, מלומדי המשפט וכלל את השופטים העובדה הזאת כעובדת חיים במדינת ישראל: שופטי בית המשפט העליון הם שיקבעו במידה מכרעת ייעשה מה בסמכות העניינית שבידם, ובמיוחד מתי תהיה נכונה השעה לשתף אחרים בסמכות השיפוט "שלהם".
