העוקץ : ראיות חסויות, חובת ההנמקה וחופש הביטוי

לאחרונה נתפרסמה החלטה בבגי׳ץ בעניינה של ד״ר נג׳ואת מחול. ד"ר מחול עתרה נגד הממונה על מחוז ירושלים וביקשה כי בית־המשפט יצווה עליו לבוא וליתן טעם מדוע לא יעניק לה רשיון להוצאת עתון. בהחלטה מנומקת מפרי־עטו של כב' השופט אלון (בהסכמת כבוד השופטים בייסקי ונתניהו) דחה הבג״ץ את העתירה.

עם כל הכבוד, לדעתי פסק־הדין מוטעה. במאמר זה אציג ניתוח של טיפול בית־המשפט בעתירה לגילוי ראיות חסויות מכוח סעיפים 44, 45, ו־46 לפקודת הראיות, תשל"א-1971. כמו־כן אדון ביחס של בית־המשפט כלפי תקנה 94 לתקנות ההגנה (שעת הרום), 1945. אעמוד במיוחד על היבט מפתיע ביותר בפסק הדין, דהיינו: העדר כל התייחסות משמעותית על־ידי בית־המשפט לסוגיה של מניעה מוקדמת של חופש הביטוי. מטרתי היא להראות כיצד הטעויות, עם כל הכבוד, של בית־המשפט בתחומים אלה הביאו אותו להוציא מתחת ידיו החלטה מצערת וחסרת ביסוס משפטי מוצק.