אי סופיותן של החלטות־ביניים
מקובל לומר, כי החלטות הניתנות על־ידי בית־המשפט במהלך בירור התובענה, הן בגדר ״החלטות ביניים״ עד למתן פסק־הדין, וככאלה הן אינן ״סופיות״. לפיכך, יכול בית המשפט לשנות את עמדתו כלפי העניין שבפניו, כל עוד לא נתן את פסק־דינו הסופי. מציאות משפטית כזו עלולה להפריע ליעילות הדיון המשפטי אם בית־המשפט יחזור ויתן את דעתו על עניינים שכבר החליט בהם במהלך המשפט. בחירת פתרון הפוך, שלפיו החלטות שניתנו במהלך המשפט, שלא במסגרת פסק־הדין, תהיינה סופיות — מעורר קושי. הקושי הוא בכך שמדובר בהחלטות אשר ניתנו לפני שההליך המשפטי הושלם עד־גמירא ולפני שבעלי־הדין הביאו בפני בית־המשפט את כל טיעוניהם בהרחבה המלאה. אם החלטות כאלה תהיינה סופיות ובית־המשפט יהיה מחויב להן, עלול הדבר לפגוע בזכויות בעלי־הדין, וכן עלול לקשור את בית־המשפט בהחלטות קודמות שלו, שהוא סבור כי הן אינן נכונות. ברשימה זו נצביע על פתרון המנסה לאזן בין השיקולים הסותרים הנ״ל, על־פיו, במקרים מסוימים תהיינה החלטות־הביניים סופיות, ובמקרים אחרים תהיינה החלטות הביניים כפופות לבחינה־מחדש על־ידי בית־המשפט שנתן אותן. נבחן גם את התיישבות הפתרון המוצע עם ההלכה הפסוקה הקיימת.
