אמרה בכתב לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] — שיקולי מדיניות משפטית מנחים בפירוש ההוראה
משיצא סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] לאוויר העולם המשפטי, התברר מה רבה חשיבותו ככלי־הוכחה בידיה של התביעה להצגת גרסתה המאשימה במשפט הפלילי. מספר פסקי־הדין של בית־המשפט העליון המקדישים דיון נרחב לפירושו של סעיף 10א מעיד על מכלול הסיטואציות האפשריות שבהן עשויה לעלות שאלת חלותו. עיצוב תוכנו של סעיף זה על־ידי בית־המשפט העליון נעשה מפסק־דין אחד למשנהו, שלב אחר שלב, וכתוצאה מהסיטואציה הקונקרטית שבמסגרתה נתבקש בית־המשפט לפסוק בקבילותה של אמרת־חוץ. כאשר בוחנים בשלימותה את מסכת ההלכות שניתנו, מתגלה המגמה או הנטייה העקרונית בבית־המשפט העליון להרחיב את גבולות חלותו של כל אחד מן החריגים שקובע סעיף 10א לקבילותה של אמרת־חוץ, באופן שיהווה פתרון ראייתי יעיל למגוון רחב ביותר של סיטואציות שבהן לא ניתן להביא את תוכן האמרה לידיעת בית־המשפט באמצעות עדותו של נותן האמרה. תהליך זה הגיע לממדים כאלה, עד שלעתים אתה מוצא את עצמך תמה, אם בכלל צפה המחוקק את הפעלתו של הסעיף באורח אינטנסיבי שכזה, מבחינת התכלית שביקש להשיג באמצעות ההסדר שקבע בו, או שמא השיגה ההלכה הפסוקה ופרצה את גבולותיו של החוק ביצירה שיפוטית משלה.
