על הוראת המשפט

מתוך דברים שנאמרו בטקס פתיחת שנת־הלימודים בפקולטה למשפטים, ביום ז׳ בחשון תש״ם (28/10/79):

לשאלת הוראת המשפט שלושה היבטים עיקריים: לפני מי להורות את המשפט, מה הם תחומי המשפט הטעונים הוראה וכיצד להורות את המשפט; כלומר היבטים הנוגעים ל״מי״ ל״מה״ ול״כיצד״.
הפקולטה אינה מכשירה, אפוא, ישירות, שופטים, פרקליטים, יועצים משפטיים, מורים או חוקרי משפט; הפקולטה מכשירה משפטנים כדי שיוכלו, אם ירצו בכך ואם ירצו בהם, לעסוק במקצועות אלה; ויש הבדל בין הדברים. אך אין ספק, כי משפטן העונה על הדרישות האמורות הוא אדם המחונן ברקע הנדרש כדי להיות, עם הזמן ולפי הנסיבות, שופט טוב, פרקליט מוצלח, יועץ משפטי מועיל, מורה או חוקר ראויים לשמם. תפקידו של המשפט בחיי החברה ובחייו של כל פרט הוא אשר מחייב הצמדת דרישות אלה למשפטן ומתוך כך לפקולטה האחראית להקניית ההשכלה המשפטית לפי קני־מידה כאמור. מכאן מתבקש, שהלומדים בה יהיו מוכשרים לקנות אותה; אחרת נחטיא את שליחותה, נאכזב את הציפיות ממנה ונפגע באינטרס החברתי, אשר הגשמתו מצדיקה את קיומנו כיחידה במוסד ציבורי.

ומכאן, להיבט האחר של ההוראה — ל״מה״ שבה — לשאלה מה הם תחומי המשפט הטעונים הוראה וממילא גם לביטוי הכמותי של מהות זו... כל מקצוע, המתאפיין במערכת עקרונות, במושגיות ובדרכי ניתוח משלו, שהם שונים ונבדלים מן האופייני למקצועות אחרים, הוא בבחינת מקצוע יסוד. בלעדיו נעדר נדבך אורגאני בהשכלתו היסודית של המשפטן; בלעדיו אין המשפטן מצויד במערכת הכלים האלמנטאריים דרושה לו למילוי תפקידיו; בלעדיו מתערערת התמצאותו הכללית בתחום המשפט.

וכעת מלים מספר להיבט השלישי של הוראה, הנוגע ל"כיצד" להורות. המרצה הוא אמנם מורה הדרך; הוא גם השותף האקטיבי מן הבחינה הפיזית. אך מן הבחינה האינטלקטואלית־החשיבתית הזירה היא דו־חזיתית; שני הצדדים, המורה ומולו התלמיד, פעילים ומעוסקים באותה מידה בפריצת הדרך לקראת המטרה — בירור הסוגייה שהיא אובייקט ההרצאה. במלאכה זו מופעל הכוח החזק ביותר, של המורה, המסוגל לבצע אותה — תוך אינטגרציה מלאה של התלמיד — בכלים ההולמים, בגישה התואמת ובדרך הישירה, הקצרה והיעילה.