אם יש ספק אין ספק: כללי פסילת שופטים בשל היכרות קודמת, הצעה לרפורמה
המאמר קורא לעיון מחדש בכללי פסלות שופט בגין היכרות מוקדמת עם בעלי הדין או באי כוחם. הכללים הנוהגים במשפט הישראלי לפסלות שופט מבוססים על שני אדנים: הראשון הוא פסילה ללא שיקול דעת כאשר ההיכרות המוקדמת מבוססת על קטגוריות המנויות בחוק; השני הוא פסילה הנתונה לשיקול דעתו של השופט היושב בדין כאשר מתעורר בליבו חשש ממשי למשוא פנים. כללי פסילה אלו מבוססים על האתוס בדבר היות השופט מקצוען ניטרלי ואובייקטיבי, אשר יש ביכולתו לדעת מתי ההיכרות המוקדמת עלולה להשפיע עליו לרעה ולהטות את החלטתו. אלא שהמאמר מראה כי תפיסה זו של השופט אינה עולה בקנה אחד עם מחקרים מתחום הכלכלה
ההתנהגותית. מחקרים אלו מעידים על כך שהשופטים מושפעים מהטיות בעת שהם נדרשים לקבל החלטות. השפעתן השלילית של ההטיות גורמת לדחיית רוב בקשות הפסילה המוגשות על בסיס היכרות מוקדמת. נוסף על כך, מחקר אמפירי ואיכותני שבוצע לצורכי המאמר שולל את הטענה שלפיה אפשרות ערעור על החלטת הפסילה יכולה לתת מענה לבעיות שהציפה הכלכלה ההתנהגותית. ממצאי המחקר מלמדים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב ולתקן החלטות מוטות של הערכאה הדיונית, ככל שיש כאלה. המסקנה שאליה הגיע המאמר היא כי החלטות שופטים בערכאות הדיוניות
שלא לפסול את עצמם בשל היכרות מוקדמת, עלולות להיות מוטות, אף שנעשו בתום לב. החלטות אלו עלולות לסכן את אובייקטיביות ההליך. לאור ממצאים אלו, ובהסתמך על השוואה לשיטת המשפט העברי, המאמר מציע רפורמה במשפט הישראלי. הוא מציע להמיר את המבחן הנוהג להפעלת שיקול דעת שיפוטי בדבר "חשש ממשי למשוא פנים" במבחן חדש – "מבחן ספק ההשפעה". במישור הדוקטרינרי מבחן ספק ההשפעה מעדכן את
כללי הפסילה ומעמידם על ראשם. כך, מוצע שהמשפט הישראלי יעבור מנקודת מוצא שעל פיה השופט אינו צריך לפסול עצמו אלא במקרה של חשש ממשי, לנקודת מוצא שלפיה על השופט לפסול את עצמו בכל מקרה של ספק השפעה. במישור המוסדי, המאמר מפרט את השינויים שיהיה בהם כדי להתאים את כלל הפסילה החדש למבנה בתי המשפט בישראל.
