על מגבלות ההפרטה (בעקבות בג״ץ 2605/05 חטיבת זכויות האדם נ׳ שר האוצר)

בפסק דין חשוב פסל בית המשפט העליון את החוק שאפשר הקמת בית סוהר פרטי. לדעת בית המשפט העברת סמכויות יסוד של המדינה בתחום אכיפת החוק פוגעת בזכויות החוקתיות לחירות אישית ולכבוד האדם המעוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. מאמר זה מגן על מסקנת פסק הדין. 

שלוש מסקנות מרכזיות נובעות מהערך בדבר כבוד האדם: ראשית, אזרח פרטי חייב לשקול באופן עצמאי את צדקת העונש שהטילה המדינה ואין הוא רשאי לאמץ באופן אוטומטי את הכרעת המדינה. שנית, עובד ציבור חייב לאמץ באופן עיוור את הכרעת המדינה ולפעול לפיה (כל עוד זו נופלת בגבולות הסבירים של התפקיד הציבורי שהוא ממלא). שלישית, עונש פלילי חייב להיות מבוצע על ידי עובד ציבור, משום שהעונש חייב לבטא את השיפוטים של המדינה ואסור לו להיות תלוי בשיפוט המוסרי של אזרח פרטי אחר. כבודו של העבריין מחייב שעונשו יושת עליו על ידי המדינה בעקבות הפעלת רצון שיש לייחס למדינה ולא לפרט אחר. השיפוט המוסרי של האזרח המעניש איננו חלק מן המרקם הפוליטי. מכאן שהעונש שהאחריות בגינו מוטלת(גם)על כתפי הפרט המעניש ולא אך ורק על כתפי המדינה הוא בסופו של יום עונש פרטי, ובמילים אחרות: פשע נגד העבריין. רק ענישה על ידי המדינה (היכולה להיות ממומשת אך ורק על ידי עובד הציבור) היא לפיכך לגיטימית בחברה ליברלית.